מיידנק מתוך יומן המסע של שלי סבן

יום ה' 24.3.05 היום השלישי למסע
לקראת היום הזה הייתה התרגשות גדולה, היא אומנם הייתה סמויה אך היא הייתה שם.
כולם חששו והתרגשו לקראת מיידנק- מה נראה שם? האם נוכל לעמוד במראות? איך נרגיש?
השאלות הללו עלו בראשי כולם לקראת ההגעה למיידנק .
הנסיעה למיידנק הייתה קצרה, 30 דק' בערך שבתומן הגענו למחנה:
המחנה נראה בדיוק כמו שדמיינו אותו, אולי אפילו יותר גדול ממה שדמיינו.
שטח עצום, ריק, שלאורכו מוצבות עמדות שמירה ועושה רושם שיש לו התחלה אך הסוף לא נראה באופק.
ירדנו מהאוטובוסים. כל אחד קיבל דיגלון ומונו שישה נושאי דגלים, דגלים גדולים, שאיתם הלכנו לאורך כל הביקור במחנה ויורשה לי לציין- בגאווה רבה.
בכניסה למחנה, עברנו דרך מדרגות שהובילו אותנו טיפה יותר נמוך מהאנדרטה ונתנו לנו הרגשה של שפל, לנו מבחינה פיזי וליהודים שהיו שם, מבחינה נפשית ולאחר מכן עלינו בעוד גרם מדרגות שנתן תחושה של עלייה.
האנדרטה גדולה וגבוהה ונותנת תחושה מאיימת שכזו.
ליד האנדרטה הגדולה ניצבת אנדרטה קטנה שהיא לזכר אסירים פולנים שהיו במחנה הזה. מהמיקום שבו הוצבה האנדרטה, אפשר היה לראות את כל המחנה.
ירדנו במדרגות, וזהו, הסיור במיידנק החל, והלב הלם אחרי כל צעד שעשינו לקראת שער הכניסה למחנה.
נעצרנו סמוך לבניין שבו לן מפקד המחנה. היה ל בית מגורים שאליו היה צמוד קזינו כדי להנעים אז זמן חבריו לכשהגיעו לבקרו.מאחורי הבניין, היו בורות שריפה ששם שרפו חלק מן הגופות.
אחר כך החלה צעידה שערכה כרבע שעה כשבתומה הגענו לכניסה למחנה.
סמוך לשער הכניסה ישנה עמדת שומר שגובהה כ-2.5 מטרים בערך וממנה ניתן להשקיף על המחנה. כמובן שפרושות עמדות שמירה לאורך כל המחנה. עובדה זו רק מחזקת את האימרה שמהמחנה לא ניתן היה לברוח.
החל מהנקודה זו, נכנסנו אל תוך המחנה שם ראינו לראשונה את צריפי המלאכה, תאי הגזים והקרמטוריום.המקום הראשון שבו ביקרנו היו תאי הגזים. היה זה מחזה מפחיד, בלתי יתואר ממש, אף אחד לא האמין למראה עיניו. מידי פעם ניתן היה לראות אנשים נוגעים בדפנות הצריף מתוך חוסר אמונה, חוסר הבנה שזה באמת קיים, זה באמת היה.
חלקנו נשברו בקטע הזה, בכו והתמוטטו כי המראות היו קשים מנשוא.
תאי הגזים נראים כמו מקלחות. ליהודים שהוכנסו לשם נאמר שהם הולכים ל"טיהור הגוף", להתקלח, וכאשר אותם יהודים נכנסו, ערומים זה לצד זה, והביטו מעליהם לא היה להם שום ספק שהם אכן מתקלחים.כולם חיכו לזרם המים החמים והטובים שעימם היו רגילים להתרחץ, ובמקום המים הזרימו גז. אנשים צרחו וצעקו, שרטו את הקירות, ניסו להימלט אך כל הניסיונות עלו בתוהו. זה היה-הסוף. כעבור 15 דק' הוצאו גוויות היהודים והועברו לבעירה-לקרמטוריום. מתאי הגזים, אי אפשר היה לברוח.
בהמשך דרכנו, ראינו את החורים שדרכם הוזרם הגז ציקלון B. ניתן לראות את העיוות של התקרה ואת הצבעים וזה ממחיש את קטלניות הגז.
גם ראינו את הפחיות שבהן אוכסן הגז שצורתו היא גבישית והוא הופך לגז כאשר הוא בא במגע עם האוויר. כשיצאנו מתאי הגזים, החלה צעידה לכיוון צריפי המלאכה שעל חלקם פסחנו כי הם היו סגורים ולחלקם נכנסנו. בתוך הצריפים הוצגו מוצגים שדנו במהלכי המלחמה, מס' הקורבנות מקרב היהודים ומקרב הלא יהודים, שיער אדם, נעליים וכד'.
באחד הצריפים שאליהם נכנסנו, נגלה לעינינו מחזה מזעזע.
שלושה כלובים של נעליים ניצבו מולנו, שאורכם היה באורך כל הצריף בערך, וזה היה מזעזע והמחיש חלק קטן מכמות האנשים שהיו ואינם.אחרי שעברנו דרך כל הצריפים, החלה הצעדה ב"דרך השחורה".
ה"דרך השחורה" היא הדרך האחרונה של היהודים, אחרי שהומתו בתאי הגזים, דרכם האחרונה הייתה הדרך לקרמטוריום,למשרפות.הגענו לקרמטוריום, ובפנים ריח הבשר החרוך עוד טרי כאילו ששרפו שם גופות יום לפני. המחזה היה קשה מנשוא.
בתוך הקרמטוריום ראינו את התנורים שאליהם הוכנסו היהודים ע"י אלונקות ברזל ושם נשרפו. זה היה הסוף.
כאשר יצאנו, היו כאלה בינינו שהתמוטטו מהמחזה ולא חדלו מלבכות. הגיבוש שנוצר בינינו גרם לכולם לבוא ולתת אחד לשני כתף.
אחר כך , עלינו במעלה המדרגות להר העפר. במבנה הזה ישנו 7 טון של עפר אדם! הדבר הזה הוא בילתי נתפס גם כשרואים אותו. כולנו עמדנו, דוממים והמומים מהמחזה, מהעפר שנראה כמו חול ים והראש לא יכול לתפוס שזה עפר של אדם, שכל ה"חול" הזה הם בעצם אנשים כמונו שהמזל לא שיחק להם.על כיפת הבטון שנמצאת מעל לעפר כתוב "גורלנו הוא אזהרה בשבילכם".
כולנו התיישבנו על המדרגות ובמורדן, התקיים הטקס שהכנו למיידנק.
עזבנו את מיידנק ועל האוטובוסים קיבלנו את ארוחת הצהריים שלנו שיחד איתה חולקו לנו "ערכות מצב רוח". הערכות כללו דף עם מספר צבעים שכל צבע ביטא רגש אחר וזה כלל רגשות כגון "מתגעגע לאדמת המולדת, טלפון למישהו קרוב" וכד' ומסטיקים באותו הצבע. כל אחד לעס מסטיק עם הצבע שסימל מה הוא הרגיש. אני מודה לשותפים בעשייה: שלי סבן, ותמר זהבי, אורית לוין,ואנה פז.
בעוזבנו ניסינו להבין, לעכל את המראות, בלי המון הצלחה. המראות לא נקלטים, עד היום.
לעיירה קז'ימיז' דולני כבר לא הספקנו להגיע כי התעכבנו במיידנק. זה הדבר הכי מוחשי שיכול להעיד עד כמה היה לנו קשה שם ולכן הכל התקדם לאט.
התחנה הבאה היה המלון בוורשה שהנסיעה אליו ערכה כשעתיים וחצי בערך.
את הזמן הזה ניצלנו לשינה עמוקה.הגענו למלון, פרקנו את המטען,שוב, בעזרת הבנים החסונים שלנו, עלינו לחדרים והתארגנו לארוחת ערב. בתום ארוחת הערב נערכה שיחה קבוצתית של כל קבוצה עם המדריכה שלה לסיכום של היום. בתום השיחה, קיבלנו את המכתבים שההורים כתבו לנו וזו הייתה הפתעה מקסימה ומרגשת. ברגע שכל אחד קרא את כתב ידם של הוריו החלו דמעות זולגות
ואי אפשר לתאר את התרגשות שהייתה שם.זהו, עוד יום תם ממסענו לפולין, וניתן גם לציין שזה היה יום עם שוק כי זה המחנה השמדה הראשון שנכספנו עליו מתחילת המסע.
עלינו לחדרים וישנו בצפייה ליום המחר שיפציע.

קרא עוד ביומנה של שלי סבן...