<!-- signon --> <STYLE type=text/css>A { TEXT-DECORATION: none } A:visited { TEXT-DECORATION: none } A:hover { COLOR: #ff8000; TEXT-DECORATION: underline } A:active { TEXT-DECORATION: none } </STYLE> <body><script type="text/javascript"> function setAttributeOnload(object, attribute, val) { if(window.addEventListener) { window.addEventListener('load', function(){ object[attribute] = val; }, false); } else { window.attachEvent('onload', function(){ object[attribute] = val; }); } } </script> <div id="navbar-iframe-container"></div> <script type="text/javascript" src="https://apis.google.com/js/plusone.js"></script> <script type="text/javascript"> gapi.load("gapi.iframes:gapi.iframes.style.bubble", function() { if (gapi.iframes && gapi.iframes.getContext) { gapi.iframes.getContext().openChild({ url: 'https://www.blogger.com/navbar.g?targetBlogID\x3d31296761\x26blogName\x3d%D7%9E%D7%A1%D7%A2+%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9F+%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%99+2006+-+%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D\x26publishMode\x3dPUBLISH_MODE_BLOGSPOT\x26navbarType\x3dBLUE\x26layoutType\x3dCLASSIC\x26searchRoot\x3dhttp://polin2006posts.blogspot.com/search\x26blogLocale\x3den_US\x26v\x3d2\x26homepageUrl\x3dhttp://polin2006posts.blogspot.com/\x26vt\x3d-1966905241789004388', where: document.getElementById("navbar-iframe-container"), id: "navbar-iframe" }); } }); </script>

המסע | מאמרים | גלריה  

Friday, July 28, 2006

יהדות פולין: לא בהכרח הפרק האחרון

לפני חמש-עשרה שנה ואף עשר שנים הורו כל הסימנים, שהקהילה היהודית בפולין קרבה במהירות אל היעלמה. אותה עת היו בפולין רק קומץ יהודים, אנשי הרוח המעטים שהיו מתכנסים לבטא את יהדותם והן אנשי הדור הישן היו משוכנעים, ש"אנחנו האחרונים בהחלט":1 עד כדי כך היה דבר זה נכון, שהופעת ספר בישול יהודי לפני קצת יותר מעשר שנים נתקלה בלגלוג: "ספר בישול יהודי במקום שאין יהודים ואין אוכל !" אבל הלך הרוח בפולין של היום שונה מאוד. יש שפע מזון, יהודי ואחר, ואפילו יהודים, כך נדמה פתאום, הם חזון נפרץ יותר. מבקרים הפוקדים את נרשה וגם כמה ערים גדולות אחרות מוצאים פעילות קהילתית, שקיבוצים יהודים גדולים הרבה יותר יכלו להשתבח בה. יש עתונות יהודית ערה, יש בית-ספר יהודי, יש אוכל יהודי, יש מחנות קיץ, קורסים ביידיש ובעברית, רבנים וספרות ענפה, החל ב- DIFFICILE LIBERTE ESSAIA SUR LE JUDAISME - לעמנואל לווינאס וכלה ב- THE BROTHERS ASHKENAZI לישראל י. זינגר, הכל בתרגום פולני.
התופעה ראויה לציון מיוחד אם יובא בחשבון שבחמישים השנים האחרונות עוצבה פולין בתודעה היהודית כבית לוויות יהודי. במובן מסוים החמיר העולם היהודי פחות עם יהודים שחיים בגרמניה, שם מצאו לפחות מניע כלכלי, אם גם לא מוסרי, לצידוק קיום יהודי ב"ארצם של הרוצחים".
ואכן, בשלושים השנים האחרונות הפגין חלק ניכר מיהדות העולם כלפי פולין שנאה עזה יותר מאשר כלפי גרמניה. חלק ניכר מן האיבה מבוסס על הרושם המוטעה שהגרמנים בחרו בפולין להקים בה את מחנות המוות מכיוון שיכלו לסמוך על שיתוף פעולה פולני בהוצאת הפתרון הסופי אל הפועל. אף כי אין ראיות היסטוריות לבסס עליהן הנחה זו, היא זכתה לתפוצה רחבה ואמינות גבוהה. גם התייחסות חסרת הקפדה - "מחנות השמדה פולניים" במקום מחנות "גרמניים" או "נאציים" - מילאה תפקיד בטיפוח התפישה הזאת2.
העובדה, שהאנטישמיות גאתה בפולין (כמו במקומות אחרים במרכז אירופה ובמזרחה) באחרית שנות השלושים, פורשה כאילו הפולנים בתור כאלה היו פאשיסטים ואפילו מחוללי השואה. יתרה מזאת, העובדה שפולנים ביצעו פרעות אנטישמיות אחרי גירוש הגרמנים מפולין הוציאה להם שם של אנטישמים חסרי תקנה. דבר זה וציד המכשפות האנטי-יהודי שערכה המפלגה הקומוניסטית הפולנית ב-1968 והמאמץ הבלתי נלאה (מצד המפלגה הקומוניסטית והכנסייה הקתולית גם יחד) "לקצוב את השואה", כפי שהגדיר זאת הסופר הפולני-היהודי הנריק גרינברג, ותוך כדי כך לסלפה לחלוטין, לא יכלו להשיג תוצאה אחרת.
האיבה הזאת כלפי פולין הוחלה גם על הנוכחות היהודית על אדמת פולין, מה שהיתה בעיני חוגים מסוימים כמעט חילול הקודש. היו שראו את פולין בדומה לספרד שלאחר 1492 ארץ שיש להטיל עליה חרם מוחלט. הרעיון, שיהודים בוחרים להישאר בפולין כיהודים, נראה בלתי נסבל ובלחי מוסבר. ועם זאת הועמד עכשיו בפני העולם היהודי אתגר התופעה שאינו יכול עוד להתעלם ממנה : יהודים פולנים, מעטים ככל שהם, חשים עצמם בפולין "U SIEBIE", "בביתם", הן כיהודים והן כפולנים. במקרים רבים היתה תגובת העולם היהודי על התופעה הזאת שלילית. אבל אפילו מותחי הביקורת, אפילו אלה שפולין לעולם לא תהיה להם מקום של קידוש השם, "המקום הגרוע ביותה שהיה אי-פעם", כפי שכינה אותה פעם שר החינוך המנוח זבולון המר - אינם יכולים להתעלם מלראות את תחיית הקיום היהודי שם, כעוף החול העולה מאפרו.

מקור: שלמה שפיר (עורך), גשר - כתב עת לעניינים יהודיים, שנה 44, מס' 138, חורף תשנ"ט, עמ' 82-69. באדיבות הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים.


"כמה יהודים יש בפולין?"
בפתח כל דיון על יהודים בפולין ראוי לדעת, כי במידה שניתן לדבר על "תחיה", הרי השינוי הוא בראש ובראשונה איכותי, לא כמותי. ועם זאת, השאלה "כמה יהודים יש בפולין ?" היא השכיחה ביותר בסוגיה זו ושימשה כותרת לכתבת שער של POLITYKA מן השבועונים החשובים בפולין.
אי-אפשר לענות על שאלה זו בלי קריטריון ברור להגדרת יהודיות. איך נגדיר השתייכות ליהדות פולין - חברות בקהילה יהודית או ארגון יהודי? השתתפות בפעילות יהודית? שורשים יהודיים - ואם כך, מדובר בסביבה אחת? שתיים? שלוש? לפיכך, בלי הבהרה נוספת, מטעה הוא הדיבור על 8,000 או 10,000 או אפילו 25,000 יהודים בפולין. ועם זאת ברור, שאם גם נחיל את ההגדרה הצרה ביותר, נמצא שמספר היהודים בפולין בוודאי גדול ממה שסוברים בדרך כלל. ואולם, גם אם נחיל את הפירוש המרחיב ביותר של ההשתייכות לעם היהודי, לא נוכל לדבר על יותר ממספר קטן יחסית של אנשים, במיוחד אם משווים זאת עם מספרי היהודים בפולין בשנים קודמות, בעשור החמישים ותחילת השישים. בעיני אלה המתרשמים ממספרים בלבד, הישגי הקהילה היהודית שקמה לתחייה ייראו בפירוש דלים. בכל פולין חיים כיום פחות יהודים משחיו בסוסנוביץ ב-1939 או אפילו בכל עיר בינונית בארצות-הברית כיום. אבל במקרה פולין, כל פרט שחזר אל חיק העדה הוא "אוד מוצל מאש".
סביר להניח שיש כיום 10,000 עד 15,000 יהודים בפולין - מספר זה כולל את הפעילים, המאורגנים וה"גבוליים". אבל זהו מספר סטטי ושנים יחלפו עד שאומדן גודל האוכלוסייה היהודית בפולין ייעשה בדרגת דיוק כלשהי. הקשיים משתקפים ב- AMERICAN JEWISH YEAR BOOK. בפרק האוכלוסייה היהודית בעולם, שמחברו הוא הדמוגרף הישראלי סרג'ו דלה פרגולה, אומדן גודל האוכלוסייה היהודית בפולין נושא זה שנים רבות דרגת דיוק ד', לעומת האומדנים במדינות מערב-אירופיות מסוימות, שדרגת דיוקם היא א'.

"אדמה שחורה מאפר קרוביהם שנרצחו"
עד סוף מלחמת העולם השנייה נרצחו 90-85 אחוזים של יהודי פולין על-ידי הגרמנים וגרוריהם. הציוויליזציה היהודית במזרח אירופה, שפולין היתה ליבתה, הוכחדה לגמרי. הרוב הגדול של השרידים, לרבות אלה שמצאו מקלט בחבלים הפנימיים של ברית-המועצות וחזרו למקומותיהם אחרי המלחמה ואלה שניצלו בפולין עצמה, עזבו את הארץ.
כללית, ניתן למיין את עשרות אלפי היהודים, שבחרו להישאר בפולין, בכמה קבוצות נבדלות בעליל. מכאן היו הסוציאליסטים והקומוניסטים, שניתקו את עצמם לגמרי מן התרבות היהודית וביקשו להתבולל בתרבות הפולנית, ואילו מכאן - אותם יהודים שקיבלו את הסדר החברתי החדש ועם זאת שאפו לשמר ואפילו להפיץ תרבות יידיש חילונית, אולי בתוספת מנה רגשית זעומה של דת יהודית.
בין אלה שנשארו בפולין היו מי שהגיעו לעמדות בכירות בממשלה ובמנגנון הביטחון שלה, וחיזקו בכך את רושם ה- ZYDO-KOMMUNA (יהודו-קומוניזם) שרווח בקרב פולנים רבים. עם זאת מהראוי לציין, כי חלק גדול עשו זאת מאמונה כנה בצדקת המשטר החדש. רוב היהודים שהגיעו לעמדות בכירות היו קומוניסטים מלפני המלחמה, מנותקים לחלוטין מכל חינוך יהודי. מה שהניע חלק מאלה שחתרו לקריירה בצבא או בשירות הביטחון, היה הרצון לסגור חשבון עם האוכלוסייה הגרמנית שנותרה בארץ ועם משתפי פעולה פולנים. אחרים, כמו שכניהם הפולנים, היו בלי ספק אופורטוניסטים, שראו הזדמנות לקידומם האישי.
היו גם מי שניתן לכנותם סתם יידען, ששקלו אולי הגירה, אבל לא מצאו את המרץ הדרוש לקום וללכת - או נרתעו מהקשיים הוודאיים של פתיחת פרק חיים חדש בארץ אחרת.
והיתה עוד קבוצה של יהודים שנשארו בפולין, לא בהכרח מבחירה מודעת. אלה הילדים היהודים שנמצאו בחסות משפחות קתוליות ובעצמם לא ידעו דבר על מוצאם היהודי. למרות המאמצים הנמרצים של מוסדות יהודיים לגלות את הילדים האלה, לחלץ אותם ולהחזירם לחיק היהדות, אלפים רבים נותרו בידיים לא יהודיות, בהם אפילו ילדים יהודים מהונגריה ומיוון, בהם כאלה שנזרקו מרכבות שעשו דרכן למחנות המוות. היו, כמובן, מקרים שבהם סירבו ההורים המאמצים למסור את הילדים האלה שנקשרו אליהם, או אפילו לחשוף את מוצאם היהודי. מחזות קורעי לב התרחשו בכמה מקרים שבהם ניסו קרובי משפחה או נציגי ארגונים יהודיים לקבל את הילדים האלה לחזקתם.

"לשווא תחפשו נרות דולקים בחלונות"
בשנים שמיד אחרי המלחמה חל עיתוק גיאוגרפי דרמטי בתפרוסת האוכלוסייה היהודית בפולין. רבים, בעיקר מהקהילות הקטנות, יושבו מחדש בערים הגדולות והבינוניות - בשלזיה התחתית ובמידה פחותה יותר בפומרניה, שטחים שסיפחה פולין מגרמניה, או במרכזים האורבניים הגדולים של לודז', ורשה וקטוביצה. בעיר דזיירזאנוב (ייכבאך) - בפרק זמן מסוים - היוו היהודים רוב. את הסיבות למדיניות זו של יישוב-מחדש לא קשה לשער. בתי היהודים ורכושם נתפסו או על-ידי השכנים הפולנים, או על-ידי השלטון, או נהרסו במלחמה. בשטחים שסיפחה ברית-המועצות לא היו בתים לחזור אליהם. אבל בשטחים במערב היה די והותר רכוש גרמני נטוש ויישוב יהודים בהם לא היה כרוך בעקירת פולנים.
כתוצאה מכך, בכרכים ובערים הקטנות יותר שלפני המלחמה היו הריכוזים היהודיים הגדולים ביותר, נותר רק קומץ. החיים היהודיים בעיירות תמו. השרידים חיפשו נוחות, בטחון ואלמוניות - בערים הגדולות.
אבל גם בקרב אלה שהחליטו להישאר, היה זה הלך רוח חולף. מספר היהודים פחת והלך בשל מי שהחליטו להגר. מקרב 300,000 יהודי פולין ששרדו מן השואה, עזבו את הארץ עד סוף שנת 1947 כמעט שני שלישים. באמצע 1951 היו בפולין בין 57,000 ל-80,000 יהודים.
עוד בטרם נסתיימה המלחמה נעשו ניסיונות לשקם לפחות חלק מן התשתית הקהילתית שהתקיימה לפני השואה. בנובמבר 1944, בברכת ממשלת פולין הזמנית בלובלין, קם הוועד המרכזי ליהודי פולין (CKZP). על גוף זה הוטל לתאם את חידוש החיים היהודיים ואת שיקום הניצולים. ואולם למן ההתחלה מילאו את התפקידים המובילים בארגון קומוניסטים וסוציאליסטים, שקבעו את דמות החיים היהודיים ב"פולין העממית". בכל מקום שהיו בו יהודים, קמו ועדים מקומיים, ובשנים הראשונות שלאחר המלחמה היו למעלה מ-200 ועדים כאלה.
עם היטמעות הבונד במפלגת הפועלים המאוחדת (הקומוניסטית), פוזרו כל המפלגות הפוליטיות היהודיות ושום פעילות יהודית עצמאית לא נסבלה עוד. בתי-הספר העבריים נסגרו והפעילות הציונית הוצאה אל מחוץ לחוק. רק מה שנקרא הקהילה (הדתית) נותר מחוץ למסגרת האיגוד החברתי-התרבותי היהודי (TSKZ) שפרש שליטתו גם על ה-CKZP.
לאחר מות סטאלין ב-1953 ועליית ולדיסלאו גומולקה לשלטון בפולין ב-1956 רפתה מעט הלפיתה הקומוניסטית. ב-1958- 1956 חזרו לפולין כ-20,000 מיהודיה שחיו בברית-המועצות, אבל השהות שם של הרוב היתה קצרה. מיד כשהותרה ההגירה לישראל (או ליעדים אחרים), קמו ויצאו. גם יהודים אחרים ניצלו את חלון ההזדמנות לצאת. בין אלה היו רוב היהודים הדתיים. היה ברור שהמדיניות הרשמית האנטי-דתית של השלטון והתפוררות התשתית הדתית, יחד עם המגמה הכללית של התבוללות, עשו את אקלימה של "פולין העממית" לא נוח לאלה שביקשו לחיות על-פי ההלכה היהודית. ההתפרצויות של אנטישמיות גלויה מצד השכבות הרחבות והשמועות העקשניות בדבר טיהור אנטי-יהודי צפוי שימשו זרזים בדחיפת היהודים ליציאת פולין. גל הבאים לישראל אז נקרא עליית גומולקה. לאחר הפרץ הראשון נמשך לאורך שנות השישים, קילוח דק אבל מתמיד של הגירה מפולין.
בינתיים עלה בהתמדה שיעור נישואי התערובת: יהודים אימצו את מנהגי שכניהם הפולנים ואורחות חייהם. ואמנם, ללא ההתפרצות האנטישמית מאוחר יותר, עלולה היתה היהדות להימוג והיסטוריה בת אלף שנים להצטמק לבדיחות יהודיות תפלות, ואלפי בתי-קברות. היהודים, אף כי הוסיפו להיחשב מיעוט לאומי, נמצאו בתהליך של היטמעות תרבותית מזורזת ומיהרו להשיל מעצמם את כל מה שייחד אותם מן האוכלוסייה הסובבת. ברוב המקרים רק יחסה של האוכלוסייה הכללית הזכיר ליהודים המתבוללים שאין להם סיכויים להיחשב לפולנים אותנטיים.
פולין עצמה שינתה את אופייה מן הרפובליקה השנייה הרב-אתנית, שמיעוטים היוו כ-30 אחוז מאוכלוסייתה, למדינת לאום, ש-95 אחוזים מתושביה פולנים מלידה. שחוק הגורל הוא, שלידת מדינת הלאום הפולנית, בעלת קשרים אמיצים עם הכנסייה הקתולית רבת העוצמה - חלום ה-ENDECJA ("הדמוקרטים הלאומיים" האנטישמים בהנהגת רומן דמובסקי) - התגשם רק במשטר הקומוניסטי. ליהודים, כמיעוט, אמנם ניתנה זכות הבעה עצמית בדרגה מסוימת, אבל לטווח ארוך הם נדרשו להתאים עצמם כליל לזהות הרוב. והם אכן היו ממלאים אחרי זה, אילולא המאורעות של שנות השישים האחרונות.

"יותר מדי אברמוביצ'ים"
תבוסת מדינות ערב מידי ישראל ב-1967 נתנה סיפוק ניכר לפולנים רבים: "היהודים שלנו ניצחו את הערבים שלהם" (התייחסות למשקל המכריע המשוער של יהודים פולנים בממשלת ישראל ובכוחותיה המזוינים, ולתמיכה שהעניקה ברית-המועצות ללקוחותיה הערבים) היה רינון שכיח. אבל ממשלת פולין, על-פי התכתיב ממוסקווה, ניתקה את קשריה עם ישראל. מלחמת ששת הימים היתה עילה נוחה לחיסול חשבונות פוליטיים בתוך המפלגה הקומוניסטית.
ציד המכשפות שנוהל על-ידי האופוזיציה הלאומנית במפלגה הקומוניסטית הביא לסילוקם המוחלט של אנשים ממוצא יהודי מכל תחומי החיים בפולין. עוד לפני כן "טוהרו" מיהודים מוסדות מסוימים, בהם מנגנוני הבHטחון והפוליטבירו של המפלגה הקומוניסטית, בהתאם להתבטאות ניקיטה חרושצ'וב ב1956- בדבר "יותר מדי אברמוביצ'ים" בממסד.
במשרד הפנים הפולני הוקמה מחלקה מיוחדת לגילוי מוצאם היהודי של אנשים בחיים הציבוריים. אלפים רבים, מהם קומוניסטים כל ימיהם שלא היה להם קשר כלשהו עם החיים היהודיים, הוקעו כגיס חמישי וסולקו ממשרותיהם. בגידת העמיתים והשותפים לעבודה גרמה זעזוע קשה מאוד. רבים בחרו לעזוב את המדינה ואולצו לשם כך לוותר על אזרחותם. יצוין, כי החלק הגדול של 300,000 היהודים שיצאו את פולין בתקופה הזאת - אנשים שקשריהם היהודיים היו רופפים ורבים מהם היו נשואים/ות ללא-יהודים/יות השתקעו בסקנדינוויה ובחלקים אחרים של אירופה המערבית, לא בישראל.
כחלק מן המסע האנטי-יהודי הזה נסגרו רוב המוסדות היהודיים ותוכנם היהודי של אותם שהוסיפו לתפקד, כמו המכון ההיסטורי היהודי (ZIH), טושטש ופעילות הסגל המקוצץ הוכפפה לביקורת קפדנית. אבל תיאטרון היידיש הווארשאי המשיך בפעולתו. מנהלתו, השחקנית הנודעת אידה קמינסקה, בעלה השחקן מאריאן מלמן ושחקנים נוספים, בחרו לעזוב את המדינה. אף-על-פי-כן החליטו השלטונות, שההצגה חייבת להימשך ושימרו את התיאטרון בתור חלון ראווה, מוזיאון לתרבות עממית יהודית עם מוצגים חיים, אחדים מהם אותנטיים, הרוב לא. מזכיר תא המפלגה בתיאטרון, השחקן שמעון שורמיי, מונה למנהל אמנותי. לאחר 1968, בעקבות הגירת רוב השחקנים המקוריים וקהלם הטבעי, אולץ התיאטרון להעסיק לא יהודים רבים (שקיבלו הכשרה מיוחדת ביידיש). מעתה הציג התיאטרון תדמית יהודית שמאלצית, אחרים יגידו אפילו גרוטסקית, לקהל לא יהודי ברובו. תכופות השתמשו השלטונות בתיאטרון היידי, אחד משניים באירופה (השני פעל בבוקרשט) כנשק הגנה מפני האשמות אנטישמיות בפולין. מבקר מישראל מצא לזה הגדרה נוקבת: "תיאטרון על תיאטרון".
נפילת גומולקה והחלפתו באדוארד גייארק לא גרמו שינו ממשי. הרב האחרון במדינה, ואווה מורנו שפעל בלודז', היגר ב-1973. מסך ירד על הזירה היהודית והיהודים נמחקו כמעט כליל מן ההיסטוריה של פולין. אותם שבחרו להישאר בפולין, היינו הך מאיזו סיבה, סיגלו לעצמם צדודית נמוכה. אבל אינטלקטואלים צעירים ממוצא יהודי, שגדלו בבתים קומוניסטיים נעדרי כל תוכן יהודי, ועתה הוצאו מן המפלגה, נזרקו מן האוניברסיטאות, סולקו ממשרותיהם והופקרו להתעללות בבתי-הספר - החלו לבחון את הזהות שלא היתה להם אבל גרמה לשינוי במעמדם.

הפשרת יהדות פולין
באחרית שנות השבעים החלו מספר אינטלקטואלים יהודים צעירים לקיים פגישות חשאיות וייסדו את האוניברסיטה המעופפת - פגישות בבתים פרטיים לשם לימוד ודיון במשמעות היותם יהודים ולקיום מצוות החגים היהודיים. עם הפעילים בקבוצה זו נמנו סטניסלב קראייבסקי (עם אשתו מוניקה) וקונסטנטי ("קוסטק") גברט, צאצאי עסקנים קומוניסטיים שמעולם לא חונכו לראות עצמם אלא פולנים וסוציאליסטים. הם למדו יהדות לא מפי זקנים בקיאים, לא מהקהילה הרשמית או מן ה- TSKZ, אלא מספרים שהוצאו בארצות-הברית בשנות השישים והשבעים, דוגמת ה- THE JEWISH CATALOG. פגישותיהם דמו מאוד למתכונת החבורה הפופולרית כל כך בקרב יהודים אמריקנים בעלי נטיות "היפיות". החגים היהודיים קוימו ברוב המקרים בבתים פרטיים ולא בבתי-הכנסת שדמו למועדונים עגומים של זקנים סיעודיים יותר משהיו בתי תפילה. אחדים מהפעילים הצעירים ביקשו לבטא את יהדותם בתיעודם ושימורם של אתרים יהודיים. מוניקה קראייבסקה, חלוצה בתחום הזה, סיירה בפולין לאורכה ולרוחבה והנציחה במצלמתה את בתי-העלמין היהודיים המתפוררים. אוסף של צילומי קראייבסקה פורסם לבסוף באלבום משכנע בעוצמתו, בשם עת האבנים.
הופעת סולידריות כאיגוד מקצועי עצמאי החלישה את השליטה הקומוניסטית בפולין. היא גדלה לתנועה המונית חזקה חסרת תקדים בעולם הקומוניסטי. בשישה-עשר החודשים שקדמו להטלת משטר החרום הצבאי בטלו איסורים רבים וסוגיות שנויות במחלוקת עלו פתאום למוקדי תשומת הלב הציבורית. גם הפעם ניסו השלטונות להשתמש בנשק האנטישמיות נגד האופוזיציה, והציגו בהבלטה את זהותם היהודית של אחדים מקרב המנהיגות האינטלקטואלית של סולידריות, אבל בהצלחה זעומה. מוניטין סולידריות לא נפגעו.
לאחר הטלת המצב הצבאי בדצמבר 1981 והפעלת הסנקציות האמריקניות בעקבות זאת ניסתה למעשה ממשלת פולין "לחזר" אחרי הקהילה היהודית, בהנחה שהשדולה היהודית בוושינגטון תרכך את התגובה האמריקנית על דיכוי זכויות האדם בפולין. כך, למשל, הוזמן הג'וינט לחדש את פעולות הרווחה בקרב האוכלוסייה היהודית הקשישה, נעשו הכנות לציון מלאות ארבעים שנה למרד גטו ורשה ושוקם בית-הכנסת נוז'יק בוורשה. ואולם יהדות העולם לא התרשמה במיוחד. ארגונים יהודיים אחדים הסכימו להשתתף ב-1983 באירועים למלאת ארבעים שנה למרד גטו ורשה, אבל אחרים נענו לקריאת אחרון מנהיגי המרד, מארק אדלמן, בעצמו פעיל סולידריות, להחרים את הטקסים הרשמיים ולארגן אירועי זיכרון חלופיים באמצעות האוניברסיטה המעופפת.
באמצע שנות השמונים, עם התרופפות הגבלות מצב החרום הצבאי, נהפכה התרבות היהודית לאופנה בחוגים אינטלקטואליים מסוימים, בכללם קבוצות של האינטליגנציה הקתולית. בתי הוצאה החלו להנפיק קשת רחבה של כותרים יהודיים, שמצאו קהל אוהד גם בקרב לא-יהודים מתעניינים. מוזיאונים הציגו תערוכות יהודיות, בתי קולנוע הציגו סרטים "יהודיים" מקומיים וזרים, שאחדים מהם, כמו "שואה" של קלוד לנצמן עוררו מחלוקת. אבל החשיפה עצמה הוותה קו פרשת מים. בסוף שנות השמונים פסקה המחתרתיות של החיים היהודיים ועם נפילת המשטר הקומוניסטי סולקו ההגבלות האחרונות. בד בבד עם התפתחות זו החלו להגיע תיירים יהודים רבים מחפשי שורשיהם. מי שטרחו לפגוש גם את האינטליגנציה היהודית-פולנית (ולא רק את היהודים הקשישים בבתי-הכנסת) התרשמו, בדרך כלל, ממחויבותה של זו ליהדות - גם אם לא תמיד שוכנעו מתבונת יעדיה ובעיקר מרצונה האיתן להישאר בפולין.
באווירת החופש שהשתררה מצאה גם האנטישמיות קרקע פורייה וביטויה הבולט ביותר הופגן בבחירות לנשיאות ב-1990. שמועה הופצה אז שאחד המועמדים, האינטלקטואל הקתולי הליברלי ממוצא אצילי טדיאוש מזובייצקי, הוא יהודי. יריבו, לך ואלנסה ניצל זאת ללא בושה וטען, שאינו מבין "מדוע אנשים מסוימים בחיים הציבוריים מסתירים את מוצאם". מועמד אחר, סנטיסלב טימינסקי, הציג מצע אנטישמי בעליל וצבר למעשה יותר קולות (23.12 אחוזים) ממזובייצקי.

"אם רוצים יהודים לחיות בפולין, אנחנו נעזור להם"
אין ספק, שהגורם החדש הדינמי ביותר היה קרן לאודר, שעשתה אולי יותר מכל גורם אחר לשיקום החיים היהודיים בפולין וביתר המדינות הבתר-קומוניסטיות במזרח אירופה ובמרכזה. רונלד לאודר, מי שהיה שגריר ארצות-הברית באוסטריה ויורש אימפריית התמרוקים "אסתי לאודר" - בניגוד לחלק גדול של הממסד היהודי - האמין באפשרות הקיום היהודי במזרח אירופה ושם דגש בהחזרת צעירים מתבוללים למחצבתם. "אם יהודים רוצים לחיות בפולין," הכריז לאודר, "נעזור להם. אם ירצו ללכת לישראל, נעזור להם גם בזה. זכותם לחיות בכל מקום שיבחרו. לעולם לא נאלץ יהודים לעזוב את פולין, כפי שרצה היטלר."
ההתפתחות המשמעותית ביותר היא התחדשות החינוך היהודי בפולין. בסוף עשור השמונים החינוך היהודי היחיד נוהל על-ידי מויזש שפירא, יהודי קשיש אדוק, שהכין מספר נערים לטקס הבר-מצווה. קרן לאודר, בהתאם לפילוסופיה של מייסדה, הקימה מספר מוסדות ששינו את פניה של יהדות פולין והפיחו רוח חדשה בקהילה הגוססת: גן ילדים (עם 30 חניכים) ובית-ספר יומי (עם קרוב ל-100 תלמידים) בוורשה ומחנה קיץ בריכוואלד. פעולה נוספת של קרן לאודר היא מיזם גניאלוגי שממוקם במכון ההיסטורי היהודי ומטרתו לסייע בידי יהודים לגלות את שורשיהם. קרן לאודר והחיים הקהילתיים היהודיים נהיו בשנים האחרונות כמעט שמות נרדפים. הוקם גם מכון בהנהלת ד"ר הלנה דטנר ובחסות הג'וינט, שהוציא לאור מספר ספרי לימוד וכינס סמינרים להשתלמות מחנכים יהודים ולא יהודים.
האיגוד החברתי-התרבותי והקהילה, כיום איחוד הקהילות היהודית הדתיות, נותרו שני הארגונים העיקריים של יהדות פולין. לראשון 14 סניפים וכ-3,000 חברים והוא מסונף לקונגרס היהודי האירופי והעולמי ומייצג את הקיבוץ היהודי של פולין בכנסים בין-לאומיים. לאיחוד הקהילות הדתיות כ-2,500 חברים והוא מוכר על-ידי המדינה כיורש הקהילה היהודית ההיסטורית. כיום מצויים קהלי מתפללים בערים ורשה, ורוצלב, קרקוב, קטוביצה, לודז', גדנסק, שצ'צ'ין ולגניצה. בנוסף מצויים קהלים קטנים יותר, הפועלים כסניפים של קהלי המתפללים בערים הגדולות. אלה קיימים בביילסקו-ביאלה, ביטום, גליוויצה, פוזנן, לובלין ומספר ערים בשלזיה.
אחד המוסדות החדשים התוססים ביותר הוא בלי ספק המרכז לתרבות יהודית בקרקוב בהנהלת יואכים רוסק, הממוקם בבית-הכנסת המשוקם לתפארת ברובע היהודי ההיסטורי קאזימיירז'. המרכז הוא כוורת של פעילות ומקום כינוס לוועידות ולסמינרים בין-לאומיים. חיים חדשים הופחו במכון ההיסטורי היהודי עצמו, והבניין ברחוב טלומצקיה בוורשה, שעמד בשכנות לבית-הכנסת הגדול שהגרמנים החריבוהו ב-1943, שוב היה למרכז חשוב למחקר. אחת הפעולות המאלפות במיוחד נוהלה בידי שחקנית התיאטרון היהודי גולדה טנצר מטעם קרן שלום (נוסדה ב-1988). במענה על פנייתה לציבור הפולני להמציא לה תצלומים טרום-מלחמתיים של שכנים, ידידים ושותפים יהודיים נתקבלו כ-9,000 תצלומים שהוצגו בתערוכה תחת הכותרת "ועודני רואה את פניהם...".
בד בבד עם הפעילות הזאת ראו אור מספר פרסומים מרשימים. פאלקסשטימע הקומוניסטי, שהיה ביטאון האיגוד החברתי התרבותי, פינה את מקומו לדו-שבועון הדו-לשוני דאס יידישע וארט, ובינתיים הופיעו עוד שני כתבי-עת: הירחון בעל השם המתגרה יידעלע, המיועד לבני נוער, והדו-ירחון מדרש בעריכת קונסטנטי גברט.
חלק מן היהודים הקשישים עודם מדברים יידיש ומספר צעירים לומדים שפה זו ב- TSKZ, אבל. שפת התקשורת השלטת היא פולנית. יצוין כי שפת הלימוד בבית-הספר מייסוד לאורר היא עברית, לא יידיש. אבל בהתאם למגמה הרווחת בכל העולם היהודי, שפת התקשורת ברוב המקרים אינה יידיש וגם לא עברית, כי אם אנגלית.
סימפטומטית לאפיונים הייחודיים של יהדות פולין היא העובדה שפתיחת "קו חם" טלפוני לאלה הסבורים שלהם שורשים יהודיים נענתה בתגובה מיידית. בין המתקשרים היו כאלה ששקלו "יציאה מן הארון". אחרים פונים רק כדי לדון בשאלה, איך יוכלו להתמודד עם הידע החדש על מוצאם היהודי. אחד היוזמים, סטניסלב קראייבסקי, ציין כי "מה שמצאה מאדלן אולברייט, מתרחש כאן כל יום".

כליייזמרים ברחוב שרוקה
החברה היהודית בפולין העכשווית נחלקת למספר קבוצות נבדלות, על-פי גיל, רקע חינוכי ושייכות ארגונית. בסך-הכל משתייכים 7,000 עד 8,000 איש לארגונים היהודיים (ויש חפיפה מסוימת של החברויות בארגונים אלה).
קיימת קבוצת היהודים שגדלו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הם בני שבעים לכל הפחות וזוכרים את פולין היהודית. היידיש היא מאמע לשון לרובם. רבים מהם עזבו את חברתם היהודית בלכתם שבי אחרי רעיונות הקומוניזם והסוציאליזם ולרובם בני/ות זוג לא יהודים/יות.
יש דור בתר-מלחמתי - של אלה שנולדו בשנות המלחמה ולאחריה וידיעתם על מוצאם היהודי היתה זעומה ביותר ושהיו יעד המתקפה האנטישמית ב1968-. הם מוצרים קלאסיים של האינטליגנציה הפולנית, בעלי חינוך מעולה, במקרים רבים אמידים (יחסית, לפחות).
ויש אלה שהסוציולוגית רותה פראגייר כינתה אותם "יהודים מתוך בחירה". אלה נולדו בעשור השישים או השבעים להורים שרק אחד/ת מהם יהודי/יה. בדרך כלל הם לא התעמתו עם יהדותם, אלא הצטרפו ביוזמתם. כיום מתחילים אנשים אלה למלא תפקיד מוביל בפעילות היהודית.
קטגוריה שונה לחלוטין מהווים מי שאומצו על-ידי משפחות לא-יהודיות בתקופת המלחמה ורק באחרונה גילו את רקעם היהודי. הם הקימו ארגון מיוחד בשם DZIECI HOLOKAUSTU (ילדי השואה) לעזרה בבעיותיהם הפסיכולוגיות ובאיתור משפחותיהם הביולוגיות. מספרם כ-500 איש. רבים מהם נוצרים דבקים בדתם.
אחת התופעות המוזרות היא המגמה הפילושמית, שמניעה כמה מאנשי האינטליגנציה העירונית הפולנית לאמץ סמלים יהודיים. דברים רבים הנחשבים ל"פעילות יהודית" נעשים על-ידי לא-יהודים. כתב של עיתון יהודי אמריקני שביקר בקרקוב סיפר על מוסיקה של להקת חמישה כלייזמרים בבית-הקפה אריאל שברחוב שרוקה שברובע קזימיירז'. על הקירות תמונות ממוסגרות של רבנים, על השולחנות פמוטים של שבת, בתפריט דגים בנוסח יהודי, מרק שבת ועוגת פורים. אף אחד בבית-הקפה אינו יהודי. בסמוך לבית-הקפה עוד אריאל אחד : גלריה לאמנות יהודית. לאורך רחוב שרוקה כרזות המודיעות על קונצרטים יהודיים ועל הפסטיבל השנתי השישי לתרבות יהודית.

פיצויים ומורשת השואה
ב-1990 שבה פולין וכוננה יחסיים דיפלומטיים עם ישראל לאחר ניתוק של 23 שנה. בהנחיית שר-החוץ לשעבר פרופ' ולדיסלב ברטושבסקי הבחינו שלטונות פולין בין היחסים עם ישראל לבין היחסים עם יהדות העולם. יחידה מכל מדינות אירופה מינתה פולין שגריר מיוחד לפזורה היהודית. כיום מכהן במשרה זו קז'ישטוף סליווינסקי. הפולנים לא חדלו להאמין שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים ובניו יורק וכי יחסיהם עם ארצות-הברית מותנים במידה מסוימת במצב יחסיהם עם ישראל והעולם היהודי. ואולם, ככל שחולף הזמן משתנית והולכת תפישה זו.
ב-1997, אחרי התחבטות של שנים רבות, אישר הסיים הפולני הצעת חוק להסדרת היחסים עם הציבור היהודי היושב בפולין ולהחזרת הרכוש של הקהילות היהודיות המקומיות הקיימות. החקיקה להסדרת היחסים עם העדות הנוצריות הושלמה עוד ב-1991. המכשול העיקרי להסכם עם היהודים היתה שאלת החזרתו של הרכוש היהודי העצום שהיה שייך בעבר לקהילות היהודיות. ברור, שהפולנים לא אצו לבצע את החזרתם של הנכסים הרבים, בכללם חלקות עתירי שווי במרכזי הערים הגדולות. על-פי החוק החדש יכלה הקהילה היהודית לתבוע רק חלק מן הנכסים שהיו בבעלותה.
אולם יהודים יוצאי פולין החיים בארצות-הברית, בישראל ובמקומות אחרים מתחו ביקורת נמרצת על הצעת החוק, שלא סיפקה הסדר משביע רצון לתביעות היהודים שמחוץ לפולין. הארגון היהודי העולמי להחזרת רכוש איל"ר הכין רשימה של כ-6,000 פריטי רכוש שהיו שייכים בעבר לקהילה היהודית, ודחה את הרעיון, שהקהילה היהודית העכשווית בפולין יכולה להיות מוכרת כיורשת הבלעדית של רכוש זה. באפריל 1998 הוסכם בעקבות זאת, שהקהילה היהודית בפולין ואיל"ר יקימו מוסד משותף שיופקד על הנכסים המוחזרים.
בפולין יש מספר עצום של אתרים היסטוריים יהודים, בהם בתי-כנסת ובתי-עלמין בלתי פעילים ושימורם של אלה נמצא במקום גבוה בסדר היום הקהילתי. מאמצים עליונים, גם אם מאוחרים, במקרים על-ידי פרטים בודדים כמו יאן יאגיילסקי, ממייסדי ועד אזרחים להצלת בתי-עלמין ואנדרטות תרבות יהודים, הצילו אתרים רבים שאלמלא כן נידונו לכליה.
שימור מתחם אושוויץ-בירקנאו (ומחנות מוות אחרים) גרם למתח מתמשך ביחסי יהדות העולם וממשלת פולין, אם כי בשנים האחרונות היה שיפור מה במצב ובין היתר סולק המנזר מעורר המחלוקת. זה היה גם אחד המכשולים הרציניים ביותר בפני דו-שיח קתולי-יהודי. אבל המשך נוכחותו של מה שקרוי "הצלב האפיפיורי" ב- STAMMLAGER(אושוויץ I) מעורר את חמתם של יהודים, והוספת מאתיים ויותר צלבים חדשים מהווה התעלמות מהרגישות היהודית והופכת למכשול בלתי עביר בפני הסכם כלשהו על תוכניות ממשלת פולין לאתר. הצלבים היו למוקד התלכדות לאנטישמים פולנים אשר טרם השלימו עם העובדה, שהריבונות הפולנית אינה מעניקה לפולנים יד חופשית לנהוג באתר כאוות נפשם.
יצוין, שיהודי פולין עצמם הם פחות לוחמנים בשאלת אושוויץ. אף שגם הם לחצו לסילוק הצלבים, הרי מהיותם חיים בפולין, הם רגישים לתחושות הפולניות יותר מן היהודים בישראל, או בחלקים אחרים של התפוצות.

חוט השני: האנטישמיות
האנטישמיות שזורה כחוט השני בתולדות פולין, ואפילו בהיעדר יהודים במספרים של ממש, היא עדיין לא נעלמה. סקר שנערך לא מכבר העלה, שגם בשורות האינטליגנציה, מחצית הנשאלים אינם נכונים לקבל יהודי כממונה עליהם. כשליש הפולנים בדעה שאין ליהודים זכות להשתתף בשלטון המקומי, וקרוב למחצית בדעה שיהודים אינם זכאים לשבת בסיים. סקר אחר העלה ש-36 אחוזים מקבלים את הקביעה שלפיה "כיום כבעבר היהודים אחראים לרצח ישו".
באופן מוחשי מתבטאת האנטישמיות בתקיפת יהודים ורכוש יהודי. מקרי הוונדליזם בתקופה האחרונה כוללים הצתה בבית-הכנסת נוז'יק בוורשה בפברואר 1997, הצתת מסעדה כשרה ומקרי חילול קברים במספר בתי-עלמין. שכיחות תקריות של התקפות מילוליות נגד יהודים, בכללם תיירים. סוגיית החזרת הרכוש היהודי והסיכוי שיהודים יקבלו בחזרה נכסים שלהם אף הם חיזקו נטיות אנטישמיות. בלודז', שם הוגשו תביעות יהודיות רבות, היו תקריות אנטישמיות רבות (בכללן תקיפת בית-הכנסת שעה שיהודים התפללו בו) שיוחסו לחוק החזרת הרכוש. כתוצאה, מורגשת בקרב היהודים בעיר חרדה לביטחונם האישי.
בעייתית יותר מכל היא העובדה שהאנטישמיות נתפשת בציבור הרחב כגישה חברתית קבילה שאפשר לתת לה ביטוי גלוי בלי מבוכה. כך, למשל, רמיזה, שמועמד לתפקיד ציבורי הוא ממוצא יהודי, היא עודנה נשק רב-עוצמה שניתן להפעילו בתוצאות הרסניות להכשלת יריב. הימין עשה מטעמים משורשיו היהודיים של שר-החוץ ברוניסלב גרמק, אף-על-פי שלו עצמו קשר רופף מאוד ליהדות. ההתלהמות הארסית של הכומר הקתולי הנריק יאנקובסקי מגדנסק, איש סולידריות מכבר, נתקלה בגינוי חריף בעיתונות הבין-לאומית ובחלקים של העיתונות הפולנית. אבל לך ואלנסה, שנכח ב-1995 כנשיא בתפילה שבה הושמעו התבטאויות אנטישמיות, מתח ביקורת על הדברים רק אחרי ימים אחדים של לחץ מקומי ובין-לאומי.
הכנסייה הקתולית בפולין אכן רשמה דף מעורב בנוגע ליהודים. לראש הכנסייה הפרימט יוזף גלמפ היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי היהודים, ומספר כמרים מתנהגים כאילו מעולם לא שמעו על מסקנות ותיקן II. כמה כמרים לעומתם הולכים בעקבות הנימה שנקט האפיפיור יוחנן פאולוס השני והפגינו הבנה לדאגות היהודים. אגרת הרועים של בישופי פולין מ-1991, שקבלה על האדישות שגילו קתולים לנוכח הטבח בשכניהם היהודים - ובמקרים אף נטלו חלק בו - זכתה לשבחים כמסמך חשוב. האיגרת, כך נמסר, הוקראה בכל הכנסיות ובתי-התפילה הקתוליים. הצהרה נוספת של ועדת חבר הבישופים בדבר פתיחת דיאלוג עם היהדות במלאת חמישים שנה לשחרור אושוויץ-בירקנאו, הרחיקה לכת אף יותר. הכנסייה הנהיגה באחרונה "יום יהדות" שנתי, מוקדש ללימודים יהודיים.
למרות התקדמות מסוימת, מוסדות קתוליים כמו "RADIO MARYJA", אחת מתחנות השידור הכי גדולות בפולין, מוסיפים לשדר באין מפריע מסרים אנטישמיים.

יהודים פולנים? פולנים בני הדת היהודית?
האם תתמיד חיותה הנוכחית של יהדות פולין? האם יועם ברק היידישקייט? רק העתיד ייתן תשובות על שאלות כאלה. אפיון שולט ביהדות פולין כיום הוא השיעור הגבוה מאוד של נישואי תערובת. אבל בזאת אין הוא שונה מקהילות יהודיות במערב אירופה או אפילו בצפון אמריקה. ואמנם, רובם של מי שמזדהים כיום כיהודים בפולין ומקיימים מצוות, לא היו מתקבלים בתור כאלה על-ידי בית-דין רבני בישראל.
לאור סגנון החיים של "יהודים חדשים" רבים בפולין, נראה כי רק שאלה של זמן היא, מתי יופיע נוסח ליברלי יותר של פולחן יהודי ואורח חיים יהודי לצד האורתודוקסיה, כפי שהעיר בעוקצנות הרב הראשי פנחס מנחם יוסקוביץ': "לפני המלחמה היו בפולין 1,400 קהילות מקומיות ואיש בהנהגתן לא היה נשוי ללא-יהודייה. כיום קיימות תשע קהילות ואף אחד בהנהגתן אינו נשוי ליהודייה".
בחשבון הסופי עולה השאלה, אם מסוגלת יהדות פולין לקיים את עצמה. בהקשר זה ניצבים היהודים בפולין בפני כל הבעיות של קהילות יהודיות קטנות, שמפוזרות בעולם. לעתים קרובות חסרה לקהילות אלה המאסה הקריטית הדרושה לניהול חיים אוטרקיים. אבל האם חייבים הם בקיום אוטרקי ? באמצעות האינטרנט, ה-E-MAIL, הטלוויזיה בכבלים, שפע האפשרויות של נסיעות-חוץ, העולם מצטמצם במהירות, במיוחד העולם היהודי. יש לחיות ולראות באיזו מידה תקרב התמורה הזאת את היהודים זה אל זה.
אף כי יש שמקשים באורח מובן על התבונה שבטיפוח הנוכחות היהודית בפולין ועל זכות יהודי פולין לדבר בשם יהדות פולין, רבים הם הסבורים שכל יהודי החוזר ליהדות, יש לברכו על כך, היינו הך היכן יחיה. יהודים בפולין יטענו שזכותם ל"חיים נורמליים" אינה נופלת מזו של יהודי צרפת.
במרוצת הזמן יהיו יהודי פולין פחות תלויים בהדרכה מבחוץ ויתחילו לבטא את זהותם הנבדלת. התהליך הזה כבר מתרחש. הדור הצעיר מעורה, כמובן, בתרבות הפולנית יותר מאשר בתרבות היהודית ועודנו מתחבט בשאלה מה פירוש היות יהודים בפולין. האם הם יהודים פולנים ? פולנים בעלי שורשים יהודיים או פולניים בני הדת היהודית ?
הסוציולוגית רותה פראגייר כתבה: "הדור הזה של יהודים פולנים, ילדי נישואים מעורבים, חשים בעליל את כפילותם : הם רוצים להיות יהודים, לשמור על פולניותם, לא לוותר על שום דבר. הם משוכנעים שהינם זכאים לזה. יתר על כן, על החיבור הזה, ולא על שום דבר אחר, הם בונים את זהותם".
האם תאפשר להם החברה הפולנית את המותרות האלה - העתיד יוכיח.
לורנס ויינבאום
מוקדש לפרופ' יאן קרסקי, המורה והידיד.

0 Comments:

Post a Comment

<< Home