סעו לטרבלינקה

הלינה בירנבאום

סעו ל

טרבלינקה
פקחו את עיניכם לרוחה
חדדו את השמיעה
עצרו את הנשימה
והקשיבו לקולות הבוקעים שם
מכל גרגר אדמה -

סעו לטרבלינקה
הם מחכים לכם שם
צמאים לקול חייכם
לאות לקיומכם,
לצעד רגליכם
למבט אנושי מבין וזוכר
ללטוף של אהבה על אפרם -
סעו לטרבלינקה

סעו מרצונכם אתם, החופשי
סעו מכוח הכאב על האימה שהתרחשה
מעמק ההבנה והלב כואב ולא משלים -
הקשיבו להם שם בכל החושים!

סעו לטרבלינקה
שם הדממה הירוקה, הזהובה או הלבנה
העוטפת אותם בכל אחת מעונות השנה
תספר לכם סיפורי סיפורים
על החיים שהפכו אסורים ובלתי אפשריים -

סעו לטרבלינקה
ראו איך הזמן שם עצר
הקשיבו לזמן העומד, לשתיקת המתים הרועמת
ולאבנים בדמות אנוש הבוכות שם בדממה
סעו לטרבלינקה לחוש זאת לשנייה -

סעו לטרבלינקה
הצמיחו פרח בדמעה חמה, בנשימה אנושית
מול אחת האבנים - זכר לקהילה שלמה
על אדמה שהיא גופם ואפרם.
הם מחכים שם בטרבלינקה שתבואו ותקשיבו לספורים
הזועקים בתוך הדממה
ובהזדהות מחלטת אילמת, מאחדת
תביאו להם בכל פעם
את ספור החיים הנמשכים
האהבה המחיה.

סעו לטרבלינקה לדורי דורות
אל תעזבו אותם לבדם -

הלינה בירנבאום
עם שובי מפולין 19.9.1986

קדיש

תפילת קדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעָל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

תרגום תפילת קדיש

יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב ביאת משיחו בחייכם וביומיכם ובחיו של כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן.

יהא שמו הגדול מברך לעולם ולעולמי העולמים יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא. מעל לכל הברכות והשירות התשבוחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן.

יהא שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

סיור בטיקוצ'ין – עיר סיפורי הפיות

מערך הדרכה למתאר הפיזי של טיקוצ'ין היהודית והפולנית.

המסייר ברחובותיה של העיירה טיקוצ'ין, חש בגעגוע עז לעברה המפואר היהודי והפולני. המסייר חש ברחובותיה, את חלומותיו הבלתי ממומשים של מלך מת כמו את תשוקתו של רב חכם ללמד את תורתו לכל החפץ בכך. ניתן לדמיין את ככר העיר השוקקת חיים, כמו גם את העבודה המאומצת בנמל שעל נהר הNarew.
טיקוצ'ין ידועה בגלל אירועים מלאי תהילה ורגש בהיסטוריה הפולנית והיהודית שלה, הניבטות עד היום בכל פינה מרחובותיה.
"עיר סיפורי הפיות" כך כינתה את העיר, Agnieszka Osiecka בגלל יופייה הקסום. העיר שידעה תהילה וניצחונות כמו עצב ויגונות רבים. ההנחה שלכל סיפור יפה יש סוף טוב היא האמונה השבירה של הקיום האנושי.
אנו יוצאים למסע בעיר כמו בתיאטרון יווני שבו הסיפורים ממשיכים להתרחש ומזמינים אותך המסייר: בוא והצטרף אלינו למסע.

מקומות שצריך לראות בטיקוצ'ין:

מפת העיירה

טיקוצ'ין היהודית
טיקוצ'ין שוכנת בעמק קסום על גדות נהר הנרב

מקורותיו של ה Narew שאורכו מגיע לכ – 440 ק'מ, ביערות ביילורוסייה, בקרבת הגבול עם פולין. הנהר זורם לכיוון צפ'-מע', עובר את טיקוצ'ין ולומז'ה (שם אזור השייט העיקרי) וממשיך לזרום לכיוון דר'-מע' עד שנשפך לויסטולה ליד נובי דבור בקרבת וורשה. נהרות הבוג והביברזה הם פלגיו העיקריים והוא מחובר בתעלות לנהרות הפריפט והנאיימן. על גדותיו שוכנות כמה ערים שקהילותיהן היהודיות, היו ידועות בעבר כמו: Tikocin, Łomza, Nowogŕod, Ostrołęka, Pułtusk, Nowy Dwőr, Mazowiecki, Serock.

כשאתה נכנס לטיקוצ'ין מכיוון Jeżewo, המראה הראשון הנגלה לעיניך, הוא מבנה בית הכנסת המאציל מיופיו על כל הרובע היהודי Kaczorowo בטיקוצ'ין של אז.
בית הכנסת נבנה בשנת 1642, במקומו של בית כנסת קודם שהיה עשוי עץ ונשרף. ההמשכיות הנה ההוכחה לעברה העשיר של הקהילה היהודית במקום שבמאות ה – 17 וה – 18 , נחשבה בפולין המלכותית, לקהילה היהודית החשובה ביותר בפולין אחרי קהילת יהודי קרקוב.
קהילת יהודי טיקוצ'ין הוכחדה בשואת יהודי אירופה ע'י הנאצים בקיץ 1941, ע'י ירי בבורות ביער לופוחובה הסמוך לעיירה אך שרידי הקהילה הפיזיים ורוחה, נותרו בעיירה.
בית הכנסת, הוא מרכיב בסיסי בנופה של העיר. גגו הוא גג טיפוסי מתקופת הרנסאנס כשבמאה – 18, נוסף לו ממד ברוקי עם הוספת שני השיפועים לגג - זה סגנון נדיר מאוד בפולין. השילוב של הקירות העבים מהתקופה הרנסאנסית המאוחרת והגג מטיפוס קרקוב – הנו דוגמא ייחודית, בכל האדריכלות האירופית.

בית הכנסת הגדול (1642) שוקם בשנת 1974-8.
אולם התפילה, מוקף משלושת צדדו במפלס אחד שבו גם עזרת הנשים וגם מסדרון ששימש ל'חדר'.
המסדרון הוא הפולוש -שימש גם להתכנסות בית המשפט של הקהילה ולאסיפות הקהל.
המגדל – שימש לבית הכלא הרבני והוא שנותן לכל המבנה, איכויות של מבצר.
בתוך חלקו העליון של המגדל היה בית הרב:
מבחינה ארכיטקטונית אולם התפילה, הוא מטיפוס מודל של חלוקה ל - 9 חלקים: עמודי הבימה והקשתות בתקרה, מחלקות את האולם ל - 9 חלקים נפרדים (עמודי הבמה מחלקים את חלל אולם התפילה לחלקים שווים נ.א.) שווים כשבחלק המרכזי, מצויה הבימה.
מפלס רצפת אולם התפילה, נמוך ממפלס עזרת הנשים וזה נותן ביטוי ומשמעות לפסוק: "ממעמקים קראתיך יה"..
הבימה, ממוקמת במרכז בין ארבעה עמודים ומעליה תקרת חופה. בנוסף להיותה המקום להנחת וקריאת ספרי התורה, הבימה משמשת גם כמקום לנשיאת דרשות. במרכזה ישנו השולחן להנחת וקריאת ספרי התורה וכיסא.
ארון הקודש, ממוקם בקיר המזרחי לכיוון ירושלים.
בתקופה שבה בית הכנסת היה מעץ, ארון הקודש היה עשוי מחלל בקיר שנסגר בדלת וכוסה בפרוכת.
ארון הקודש קישוטי מאוד ומבנהו: בסיס וממנו יוצאים בשני צדדיו שני עמודים יוניים המהווים את המסגרת לחלל הארון. בראשו כתובת מקושטת בעברית: http://www.webfeats.com/Poland/New/p100699/4x.html (תפילת החלום הכתובה על הקיר מימין לכניסה לאולם התפילה נ.א.).
בגיל 13 ומעלה לאחר שמלאו לבנים בר מצווה, הם התפללו עם הגברים בתוך אולם התפילה. הבנים הצעירים מגיל 13, התפללו עם אימותיהם בעזרת הנשים.
בית הכנסת שימש כמקום תפילה, כמרכז יהודי ומרכז חברתי. כיום משמש בית הכנסת, כמוזיאון ליודאיקה. בכל שנה, מגיעים לביקור כעשרת אלפים מבקרים יהודים מישראל ומכל העולם ולגביהם, בית הכנסת נשאר בית כנסת ולא מוזיאון.
במאה ה – 18, נבנה במגרש בחזית בית הכנסת ומצדו המזרחי, שוק עם דוכנים ובו התרכז המסחר. כיום נשארו רק בסיסיהם (במגרש לאורך הצד השמאלי של הבניין מאחורי קיר ארון הקודש נ.א.).

בית הכנסת הקטן
בשנת 1797, נשרף בדליקה ונהרס חלק מן הרובע היהודי כולל בתי הדירות הישנים שברחוב פילדסוסקי ורחוב Kaczorowska. הבתים הקיימים כיום ברחובות אלו, נבנו לאחר מכן בסוף המאה ה – 18 ובתחילת המאה ה – 19.
בתקופה הזו נבנה גם בית הכנסת הקטן ברחוב Kozia, שמילא כמה תפקידים: בית מדרש ובית ספר. המבנה הזה נהרס בשואה ושוחזר ומהווה היום, חלק מן המוזיאון.

בית העלמין היהודי
בית העלמין היהודי שוכן במרחק של כשבע מאות מ' מבית הכנסת (ליד רחוב Zachodnia הניצב לרחוב Pilsudski. מהכניסה לעיירה, פונים שמאלה לרחוב Holendry ומשם שמאלה לרחוב Zachodnia נ.א.) וראשיתו עם הגעתם של היהודים לטיקוצ'ין בשנת 1522.
למרות הזנחתו, מבין בתי העלמין היהודיים ששרדו בפולין, זהו בית העלמין העתיק ביותר ובו מצויות היום 50 מצבות ולחלקן, כיתוב מפואר בעברית.
ברובע היהודי Kaczorowo, עדיין מורגשת במלוא עוצמתה אווירת העיירה היהודית של עולם שנעלם והאופיינית לגבולה המזרחי של פולין. לרובע היהודי הייתה עוצמה גדולה מאוד והיה מקום ידוע ומפורסם.
יהודי טיקוצ'ין שחיו בעיירה למעלה מארבע מאות שנה, יצרו אווירת קהילה יהודית דתית וחילונית, רווית חיים. שמה של משפחת הרב טיקטין או טיקטינר היה ידוע בכל אירופה, כמו גם אנשים כמו רבקה טיקטינר – יהודייה משכילה וסטודנטית לתלמוד ומרק זמנהוף – אביו של לודוויג זמנהוף ממציא שפת האספרנטו.
כמו כן רבנים ותלמודיסטים מטיקוצ'ין, חיברו ספרים ומחקרים פילוסופים ודתיים שנשמרו בבית הכנסת הגדול (1642), והדגישו את השכלתם הרחבה של היהודים לאורך 2000 שנה בהשוואה לעמים אחרים יודעי אלפא בית רק במאה השנים האחרונות. לפי החשיבה היהודית, אין קהילה ללא 'חדר' והדגש על השכלה מתחיל בגיל צעיר מאוד.

השטטל, היו מרכז יהודי בסביבה שאיננה יהודית ומרכזים יהודיים רבים כאלה, תפקדו בגבולה המזרחי של פולין. טיקוצ'ין מהווה דוגמא לכך ובה נשמרה אווירת השטטל עד היום.
יהודי השטטל היו גאים ביהדותם גם אם היו עניים וחיו בדוחק ובצפיפות. עוניים היה מצב שכיח למדי ובעיקר, עם התפתחות תהליך התיעוש והירידה בשיטת שוק החליפין בין האזור העירוני לכפרי.


הרובע היהודי Kaczorowo
(גבולותיו של הרובע היהודי: בצפון: הNarew ורח. Pilsudski. במזרח, יובל ה Motława דרומית לבית הכנסת ובהמשכו רחוב Nadkanalna ההולך דרומה. בדרום, רחוב Holendry נ.א.).
היום שונה מראהו של הרובע היהודי Kaczorowo ממראהו בעבר. אז היו בתי המגורים, בתי עץ הבנויים לאורך רחובות צרים, מפותלים ושוקקי חיים.
השוק היה המקום, שבו היהודי היה במלוא חיוניותו לבד מבתי הכנסת, בתי המדרש והתלמוד.
בדרך למרכז העיר מהרובע היהודי, עוברים על פני יובל של נהר ה Narew ששמו Motława ושהיה במשך מאות השנים, הגבול בין הרובע היהודי והרובע הנוצרי. למרות זאת, אין לדבר על שני עולמות נפרדים אלא על עולמות המשולבים זה בזה והלומדים זה מזה. רבים מן היהודים חיו ועשו עסקים בצד השני של ה Motława כמו שמשפחות נוצריות חיו ברובע היהודי.


טיקוצ'ין הפולנית

השוק של טיקוצ'ין

כיכר ופסל סטפן צ'רניצ'קי

כשהולכים מזרחה מבית הכנסת, נכנסים לשוק ענק כיכר סטפן צ'רניצ'קי.
רבים מן המבקרים בטיקוצ'ין, מתפעלים מגודלה והיקפה של הככר הנראית בלתי פרופורציונית לעיר קטנה.
הכיכר הוקמה ע'י אדם רב השפעה בסטנדרטים של אירופה: יאן קלמנס בראניצקי (נינו של צ'רניצ'קי נ.א.) שהיה אחד מבעלי העוצמה וההשפעה הגדולים ביותר בפולין וגם מועמד למלוכה.
הכיכר הוקמה לראשונה במאה במאות ה – 14 וה – 15 כשבמרכזה היה אולם גדול עשוי עץ.
לאחר הדליקה בשנת 1741, הכיכר שוקמה ע'י בראניצקי שהגה את הרעיון לשקם את העיר, בסגנון בארוק. יאן קלמנס התחנך בתרבות הצרפתית והושפע מכיכר לואי ה – 15 ב – Rennes, שנבנתה בדומה לכיכר טיקוצ'ין ובנייתה הסתיימה בשנת 1741.
צורת הכיכר טרפז כשבסיסה הארוך, נוצל לבניין העירייה ששני אגפיו חובקים את הכיכר מבפנים כמו ששני אגפיה המקושתים של הכנסייה, חובקים את השוק.
מידות השוק הם = 185 מ'* 45-65 מ'.
בראניצקי תכנן להכניס לארכיטקטורה של העיר אלמנטים אומנותיים ואסתטיים בכדי לתת לעיר מראה נאה ומושך. התכנון היה ע'פ צירי אורך ורוחב הנותנים ביחד עם מבנים אטרקטיביים, תחושה עירונית רב שכבתית:
הנריק קלם, הארכיטקט של חצר ההטמן, עיצב את הכיכר כך שהכנסייה תהיה לאורך הציר הראשי והפונדק ובית החולים לאורך הצירים הצדיים. בחזיתות הצפונית והמזרחית של השוק, תוכננו מבני מגורים מעץ שחזיתותיהם כלפי הרחוב נשמרו היטב.
נתיבו של רחוב Bernardńska, היוצא מחזיתו הדרומית של השוק והמכוון ישירות לצוהר השער של מנזר הבנדיקטינים שנבנה קצת יותר מאוחר ואילו רחוב Złota מוביל מהחזית המערבית של השוק.
הכיכר לא נוצלה למטרות מסחר אלא מטרתה הייתה בעיקר ייצוגית.
באותו הזמן שבראניצקי שיקם את טיקוצ'ין, סטניסלאב לז'ינסקי הוביל את שיקומה של Nancy שמבט ופסלו של לואי ה – 15, הוצב בכיכר המלכותית של Nancy והשקתה נעשתה ברוב עם, פאר והדר. ההד הרחוק של האירוע הזה, היה פסלו של סטפן צ'רניצ'קי (1599-1665)שעיצובו הסתיים בשנת 1763. זהו אחד מן הפסלים החילוניים הראשונים בפולין והדוגמא הראשונה לפסל שייעודו להיות מוצב בכיכר.
יאן קלמנס בראניצקי נינו של צ'רניצ'קי, בנה את הפסל לכבוד סבא רבא סטפן צ'רניצ'קי – גיבור המלחמות נגד פשיטות השוודים. זהו מקרה יחיד במינו ברפובליקה הפולנית בעת ההיא.
http://freepages.history.rootsweb.com/~koby/political/chapter_13/1302czarniecki.html
צאצאי סטניסלב זולקיבסקי, יאן זמויסקי או קארול חודקייביץ', לא פעלו בדרך זו להנצחת אבותיהם וגם לא ענף אחר מצאצאיו של צ'רניצ'קי.
האם יאן קלמנס בראניצקי מצא בצ'רניצ'קי תכונות הדומות לתכונותיו?
פסלו של צ'רניצ'קי מושך תשומת לב מכמה בחינות:
הוא אינו רכוב על סוס (לא ניתן לדמיין מפקד צבאי בעת ההיא ללא סוס). הדמות נעה כאילו בתנועת ריקוד.
הפסל הוא Pierre De Coudray, פסל מצבות ותלמידו של Rusconi שפיסל בסגנון רומני של הרבע הראשון של המאה ה –18.
http://stc.janski.edu.pl/NEW/turysta/2002/Tykocin/DSCN1223.html
העבודה על הפסל נמשכה שנתיים (1761-1763) והחומר הוא אבן גיר שידלוביץ'. הדיוקן סופק ע'י המזמין. פרטי הלבוש, הנשק ותחושת הכוח שהפסל מעביר נעשו בדיוק מדהים.
דמות ההטמן עוצבה בצורה דינמית כשיד ימין מחזיקה מוט המכוון להתקפה. בצדי המסד, ישנן כתובות לכבוד צ'רניצ'קי ויוזם הפסל.
במקור, הפסל עמד קרוב יותר לכנסייה אולם במאה ה – 19, הוזז הפסל למקומו הנוכחי.
האירועים שהביאו למסירתה של טיקוצ'ין לצ'רניצקי, העברתה למשפחת בראניצקי ושיקומה בסגנון הבארוק, מתוארים בספר:
The war Goddess's times and Tykocin –The Jewel of the Baroque.

כנסיית טריניטי הקדושה
הכנסייה נבנתה בשנת 1742 – 1750. המעצב היה הנריק קלם. בשני צדי החזית מתנוססים מגדלים שגגותיהם מצופים בגיליונות נחושת וכל אחד מהם מחובר לחלק המרכזי של הכנסייה בשלוש קשתות.
במגדל הימני ישנו שעון בכל אחד מארבעת צדדיו. בכל אחד מן המגדלים ישנם ארבעה חלונות.
כל חזית מבנה הכנסייה נראה כמו זוג ידיים הרוצות לחבק ולקרב כל אחד אליה. אורך הכנסייה עצמה הוא 45 מ' ורוחבה 25 מ'. המרחב בין המגדלים מגיע ל – 50 מ'. הצבע השליט הוא לבן שהיה הצבע השליט בתקופת הבארוק.
http://stc.janski.edu.pl/NEW/turysta/2002/Tykocin/DSCN1220.html



ההוספיס
אחד מן המונומנטים המעניינים ביותר בעיר הוא ההוספיס. ההוספיס נבנה בשנים 1633-36 עבור 12 ותיקי מלחמה. זה היה הבניין השלישי מסוגו ברפובליקה הפולנית (והראשון שנבנה ע'י גורם פרטי) אחרי ההוספיס שבנה המלך סטפן באטורי בורשה וטרצ'טימירוב בליטא.
ההוספיס ממוקם בפינה הצפון-מזרחית של השוק ליד גדת הנהר במקום שבו עמד לפנים ארמון. לפונדק יש גם תפקיד הגנתי אותו מילא בזמן פלישת השוודים. היו שני צריחים עגולים בפינות בחלק הפונה אל הנהר.
שטח קרקע ההוספיס = 50 * 45 מ' ומידותיו החיצוניות של המבנה = 38 * 34 מ'. בנוי לבני מלט ומטויח מסוידות. הגג עשוי בצורת גמלון ומכוסה ברעפים קרמיקה. צורתו מרובעת והכניסה היא בתוך פינה מקוטעת בצד הדרום מזרחי.
בתוך ההוספיס ישנם חדרי מגורים, חדרי אחסון וקפלה שצידה המזרחי מוגבה. מעל לכניסה, היה לוח זיכרון להנצחת היזם של הפונדק - כריסטוף ווייסיולובסקי. הכספים לתחזוקת המקום הגיעו מהבעלים של טיקוצ'ין ומניהול הדיור שנעשה ע'י ההטמן. ההוספיס היה בחסות הכוח המלכותי. לא כל אחד היה יכול להתגורר שם. הדייר היה צריך להיות קצין, אציל ובעל יכולת תשלום לרווחת ההוספיס והכנסייה.
בזמן מלחמות השוודים, נגרם נזק לבניין והשיקום נעשה בצורה שטחית וכך בסוף המאה ה – 17, מצבו של הבניין לא הי המשופר. במחצית השניה של המאה ה – 18, הבניין סבל גם באחת מן הדלקות שפרצו בעיר. בתקופת הבארוק בעיר, הבניין שופץ והמגדלים שהיו בפינותיו הוסרו ובמקומם נבנו קשתות ורעפים.
לאורך השנים, ההוספיס של טיקוצ'ין לא שינה את תפקידו ובמלחמת העולם הראשונה, עדיין השתכנו בו וותיקי הצבא. במשך 300 שנה, התארחו בהוספיס פולנים לבושים מדים כשהם מביאים עמם זיכרונות של ניצחונות, כישלונות, ייאוש ואכזבות.
בתקופת מלחמות הפנים, ההוספיס שימש למגורים לאנשים עניים ובזמן הכיבוש הגרמני, הוא שימש כבית כלא צבאי.
כיום ההוספיס משמש כמלון ומסעדה.

בית החולים
בפינה הדרום מזרחית של השוק, היה בית החולים. בית החולים נוסד בשנת 1755 עבור זקנים ונכים. תשריט הבניין מלבני, עשוי לבנים וחד קומתי. הבניין השתלב באופן הרמוני עם כל המבנים שבכיכר.

המבצר שבתהליכי שיקום
http://mazowieckie.zamki.pl/pics/duze/tykocin3.jpg
בכדי להגיע למבצר הנמצא כיום בתהליכי שיקום, צריך לעבור את הגשר שמעל לנהר Narew ושם מצד שמאל ממוקם המבצר. המבצר נמצא במקום מאז ימי הביניים המוקדמים. אז היה במקום המבצר רב העוצמה ביותר בפולין של .Gasztolds לאחר מכן, המלך זיגמונט אוגוסט[8] אחרון השושלת היגלונית, שמאז 1548 היה המלך של פולין ונסיכות ליטא הגדולה, החליט לבנות את המבצר הראשון שממלא כמה תפקידים: מגורים, אחסון ומבצר.
האצילים הפולנים והליטאים ראו במבצר ושמרו עליו כמוקד רב עוצמה שמטרתו לחזק את הכוח המלכותי.
מיקומה של טיקוצ'ין באותו זמן במרכז הרפובליקה של שתי הממלכות, אפשר שגור של ארטילריה ממנה להגנת גבולות הממלכה.
עם איחוד לובלין בשנת 1569, טיקוצ'ין ומחוז פודוליה, הפכו לגבולות הכתר הפולני. היגלונים, רצו בקשר קרוב בין שני המחוזות ותפקידה של טיקוצ'ין היה להיות הגשר בין הכתר הפולני ונסיכות ליטא הגדולה.
ארכיטקט ומנהל פרויקט המבצר היה ההולנדי ג'וב פרייטפוס וההשקעה החלה בשנת 1550. המלך זיגמונט אוגוסט פיקח בעצמו על העבודות במבצר עד סוף ימיו. עיקר עבודות השטח והבנייה של המבצר התרחשו בשנים 1567-9 ועם סיומו, המלך הורה להעביר אליו תותחים מוילנה. העבודות המשיכו במבצר גם לאחר מותו של זיגמונט אוגוסט.
המבצר הזה היה הגדול ביותר בפולין האתנית. גודלו היה פי ארבעה מאשר המצודות והמבצרים שהיו בפולין. הוא נבנה על המקום הגבוה ביותר בשטח.
צורתו של המבצר הגותי-רנסאנסי היה כמעין מקבילית שגודל צירה האורכי היה, 75 מ' ושהקיפה במערכת קירות כפולה חצר פנימית גדולה ובכל אחד מארבעת פינותיה, מגדלים מעוגלים.
הכניסה למבצר הייתה מצדו הדרום מערבי של המבנה והמגורים העיקריים, היו לאורך החומה לכיוון דרום מזרח.
http://mazowieckie.zamki.pl/pics/duze/tykocin_plan.jpg
הביצורים נבנו בתחילת המאה ה – 18 וכתוצאה מגודלם ורוחבם, הם הגיעו עד למרחק של 300 מ' מהעיר. הדרך עוברת בקרבת הסוללה ובמרחק של כמה עשרות מטרים מן המצודה המזרחית כך שניתן היה להגן ולשמור עליה, בכוח צבאי קטן יחסית.
http://mazowieckie.zamki.pl/pics/duze/tykocin.jpg
המבצר היה רחוק יחסית מהעיר ובכוחו היה לשמור יותר על הנהר מאשר על העיר. אחזקת המבצר הייתה בלתי תלויה בעיר ויחידות התפעול שבו, ספקו את צרכיו במשך תקופה ארוכה ולצוות גדול.
במחסני הנשק של טיקוצ'ין נאגרו תוך זמן קצר, כמות גדולה של תותחים ותחמושת .
ברישום משנת 1579 נמצאו שם בין שאר כלי הנשק:
132 תותחים גדולים ו - 204 תותחים קטנים. הרישום הזה הוא תוצאה רק של המלחמה עם המוסקוביטים. בתקופתו של המלך סטפן באטורי, היו שם קצת יותר כלי נשק – 500 תותחים.
פה היה מחסן הנשק המלכותי הגדול ביותר.
במשך שתי מאות, המבצר השתתף באירועים צבאים והיסטוריים רבים. במשך הזמן, המבצר הלך ונחרב וחומרים ממנו נלקחו לבניינים חדשים ולסלילת כביש חדש ל Knyszyn.

מנזר ברנרד
רחוב Bernardyńska מוביל מחזיתו הדרומית של השוק (כשעומדים עם הפנים לפסל, הרחוב נמצא מצד שמאל, ניצב לכיכר נ.א.) פונה שמאלה עד לשער המנזר. המנזר הוא מטיפוס בנייה של הבארוק המאוחר. הנזירים הברנרדינים הגיעו לטיקוצ'ין בשנת 1480 ואז הם הקימו את המנזר בגדה הימנית של נהר הNarew. היום ניתן למצוא שם שרידי יסודות. המנזר תפקד במקום זה עד לשנת 1768 אולם לאחר שהמבנה נחלש והיסודות התערערו כתוצאה מניקוז גרוע, הנזירים העבירו את המנזר לעיר עצמה. המנזר הישן הורד ושאריותיו עברו לשימוש בבניין החדש כדוגמת המבצר. בשנים 1771-91, הנזירים חיו בכל מיני מקומות בעיר ואז עברו לרחוב Klasztorna (ניצב לרחוב Bernardyńska) למבנה בעל 3 כנפיים שנבנה בשנת 1771. לאחר מותו של בראניצקי, התארכה העבודה ונמשכה והסתיימה בסוף 1791.
בכנף המזרחית של המנזר נבנתה הקפלה שהוחלפה בכנסייה קטנה בשנת 1837. המנזר חדל להתקיים כמנזר בשנת 1864 בפקודת הצאר לאחר דיכוי המרד בינואר באותה שנה והבניין הפך לרכוש פרטי.
כיום הבניין שייך לרשות של Łomża ובו בית מחסה.
שני אובייקטים מסוף המאה ה – 16, נשמרו מתקופת המנזר:
האחד הוא Pasion of Christ, מתנה שניתנה לרופא חצר המלוכה והנשמר היום בחדר האוכל של המנזר.
השני הוא שריד יקר ערך מעץ - הצלב הקדוש ובתוכו שרידי הקדושים. השריד הזה מוחזק היום בכנסיית סנט. טריניטי בטיקוצ'ין.

ארמון הכלכל ופסל הנשר הלבן.
אם הולכים מזרחית לכנסייה, לאורך רחוב Listopada 11 (ממשיכים מאחורי הכנסייה ישר ברחוב נ.א.), נכנסים לרובע החדש שנוצר כתוצאה מהרפורמה החקלאית שהייתה בשנת 1559 ושהפכה שטחי חקלאות לשטחי בניה..
שתי אנדרטאות ידועות של טיקוצ'ין מצויות כאן:
האחת ארמון הכלכל והשנייה, פסל הנשר הלבן.
מה שהיה פעם "מגורי המנהל הכלכלי " לפרויקטים הכלכלים שהיו קשורים לנהר הנרב, משמש היום כמועדון התרבותי של טיקוצ'ין, נבנה במחצית המאה ה – 18 במה שהייתה פעם חצרו של המלך אוגוסט זיגמונט. בזמנים הללו, היה נמל על נהר הנרב וממנו שטו הסחורות לאורך הNarew עד שפכו לוויסטולה ומשם דרך הWistuła עד גדנסק.
על גדת הנהר, היו אסמים ומחסנים לאחסון סחורות ושם גם היה מקום מושבו, של מנהל הרכוש של טיקוצ'ין ומרכז מסחר.
ליד הארמון היו מבני חוה ובית כלא – Turma שאינו קיים היום.
בשכנות לארמון, ישנו פסל הנשר הלבן שמנציח את תקומתה של פולין העצמאית בשנת 1918 כמו את ייסוד מסדר הנשר הלבן" שהוא המענק החשוב ביותר בפולין, במבצר טיקוצ'ין בשנת 1705.
הפסל עשוי ברונזה ומוצב על עמוד בנוי אבנים והוא מייצג את הנשר המוכתר המתכונן לעוף.

בתי דירות משותפים
בטיקוצ'ין נשמרו בתי דירות משותפים בנויים ומבני אחוזה מעץ. מבנים כאלה אופייניים מאוד לעיירות קטנות בגבול המזרחי של פולין. המעניינים שבהם נמצאים בחזית הצפונית של כיכר צ'רניצ'קי. גגותיהם מכוסים רעפים, פרוזדור קטן בכניסה, וחדרים גדולים לאורכם. במבואת העץ באחד הבתים שברובע היהודי ברחוב Kozia, ישנו מגן דוד משולב בקיר העץ.
ברובע היהודי ניתן לראות מבני מגורים חד ודו-קומתיים מסוף המאה ה – 18 (ברחוב Kaczorowska העובר בצדו השמאלי של בית הכנסת דרכו נוסע האוטובוס, כשהוא נכנס למגרש החניה מאחורי בית הכנסת נ.א.) ותחילת המאה ה – 19(ברח. Pilsudski העובר בחזית בית המדרש וממשיך צפונה וכן ברחוב Złota העובר משמאל לכיכר צ'רניצקי חוצה את יובל ה Motława וממשיך כרחוב Pilsudski נ.א.)
ברחוב Złota בערך מול פסלו של צ'רניצ'קי, ישנו בית מפואר שמשני צדי חזיתו, טבוע מגן דוד מאבן. אחד בכל צד. מספרים שהבית היה בית מגוריו של סוחר יהודי עשיר, שעסק במסחר יינות ותבואה (נ.א.).

אחוזת הקבר של משפחת Gloger.
בצדה המזרחי של העיר (אם ממשיכים ברחוב מאחורי הכנסייה ישר מזרחה נ.א.) ישנו בית עלמין רומני-גותי ובו אחוזת קבר גותית של משפחת Gloger. המשפחה באה מ Jeżewo הסמוכה ויש לה חשיבות בהיסטוריה האזורית. הידוע שבהם הוא זיגמונט חוקר אתנוגרפיה ייחודי והיו'ר הראשון של חברת התיירות הפולנית. בבית העלמין ישנה גם קפלה מסוף המאה ה – 19 שנוסדה ע'י החוואי יוזף קוטלובסקי שעליו אמרו כי מצא כד מלא זהב, ליד המבצר מתקופת ימי הביניים.
עם הזהב הזה קוטלובסקי גם פיתח את חוותו וגם כנוצרי דתי וכמאמין, בנה את הקפלה וצלב עץ בחצרה.

המבצר
3 ק'מ מימין לפני טיקוצ'ין, כשבאים לטיקוצ'ין מכיוון Jeżewo (הכיוון שממנו אנו באים נ.א.) רואים מבצר שרידי מבצר מימי הביניים המוקדמים והנקרא טיקוצי'ן I. פה התפתחה התיישבות עד לסוף המאה
ה – 13 לפני שנעה צפונה לכיוון נהר הNarew. כיום נותרו רק ביצורים ציורים.


תרגום, עריכה, קישורים והערות: נורית אשכנזי
24/11/03




1. Roszkowski Wojciech Tykocin – miasteczko bajeczka (a fairytale town) Instytut Wydawniczy Kreator, Bialystok 2003
2."The Map of Judaics in Poland". Text by Iwona Brzewska i Renata Pi¹tkowska. Translated by Jan K. Milencki.
3. וביניהם: מרדכי (1568), מנחם דוד בן יצחק תלמידושל הרמ'א, שמואל אליעזר אדלס (1620), יהושע בן יוסף מחבר ”פני יהושע" (1630), יצחקאייזיק בן אליעזר ליפמן הלפרין (1667-81), אליהו שפירא (1703), שלום בן אליעזר רוקח (1756-66).
4. מצביא צבאי (1599-1665) שהביס את השוודים הפולשים לפולין. כאות הוקרה, קיבל את אזור טיקוצ'ין במתנה.
5. יאן קלמנס בראניצקי (1689-1771)פטרון ביאליסטוק וטיקוצ'ין (הטמן ובן למשפחת בראניצקי מביאליסוק מגנאטים רבי עוצמה. נכדה של אלכסנדרה בתו של צ'רניצ'קי שהביאה עמה כנדוניה את טיקוצ'ין עם נישואיה לבן משפחת בראניצקי מביאליסטוק..
6. יאן קלמנס בראניצקי, קיבל את חסות מלך צרפת.
7. חומר על משפחת בראניצקי אפשר למצוא ב- Tykocin impressions section in the chapter Tykocin – The pearl of the Baroque.
8. חומר על כך אפשר למצוא בספר The war Goddess's times and Tykocin –The Jewel of the Baroque

יהדות פולין: לא בהכרח הפרק האחרון

לפני חמש-עשרה שנה ואף עשר שנים הורו כל הסימנים, שהקהילה היהודית בפולין קרבה במהירות אל היעלמה. אותה עת היו בפולין רק קומץ יהודים, אנשי הרוח המעטים שהיו מתכנסים לבטא את יהדותם והן אנשי הדור הישן היו משוכנעים, ש"אנחנו האחרונים בהחלט":1 עד כדי כך היה דבר זה נכון, שהופעת ספר בישול יהודי לפני קצת יותר מעשר שנים נתקלה בלגלוג: "ספר בישול יהודי במקום שאין יהודים ואין אוכל !" אבל הלך הרוח בפולין של היום שונה מאוד. יש שפע מזון, יהודי ואחר, ואפילו יהודים, כך נדמה פתאום, הם חזון נפרץ יותר. מבקרים הפוקדים את נרשה וגם כמה ערים גדולות אחרות מוצאים פעילות קהילתית, שקיבוצים יהודים גדולים הרבה יותר יכלו להשתבח בה. יש עתונות יהודית ערה, יש בית-ספר יהודי, יש אוכל יהודי, יש מחנות קיץ, קורסים ביידיש ובעברית, רבנים וספרות ענפה, החל ב- DIFFICILE LIBERTE ESSAIA SUR LE JUDAISME - לעמנואל לווינאס וכלה ב- THE BROTHERS ASHKENAZI לישראל י. זינגר, הכל בתרגום פולני.
התופעה ראויה לציון מיוחד אם יובא בחשבון שבחמישים השנים האחרונות עוצבה פולין בתודעה היהודית כבית לוויות יהודי. במובן מסוים החמיר העולם היהודי פחות עם יהודים שחיים בגרמניה, שם מצאו לפחות מניע כלכלי, אם גם לא מוסרי, לצידוק קיום יהודי ב"ארצם של הרוצחים".
ואכן, בשלושים השנים האחרונות הפגין חלק ניכר מיהדות העולם כלפי פולין שנאה עזה יותר מאשר כלפי גרמניה. חלק ניכר מן האיבה מבוסס על הרושם המוטעה שהגרמנים בחרו בפולין להקים בה את מחנות המוות מכיוון שיכלו לסמוך על שיתוף פעולה פולני בהוצאת הפתרון הסופי אל הפועל. אף כי אין ראיות היסטוריות לבסס עליהן הנחה זו, היא זכתה לתפוצה רחבה ואמינות גבוהה. גם התייחסות חסרת הקפדה - "מחנות השמדה פולניים" במקום מחנות "גרמניים" או "נאציים" - מילאה תפקיד בטיפוח התפישה הזאת2.
העובדה, שהאנטישמיות גאתה בפולין (כמו במקומות אחרים במרכז אירופה ובמזרחה) באחרית שנות השלושים, פורשה כאילו הפולנים בתור כאלה היו פאשיסטים ואפילו מחוללי השואה. יתרה מזאת, העובדה שפולנים ביצעו פרעות אנטישמיות אחרי גירוש הגרמנים מפולין הוציאה להם שם של אנטישמים חסרי תקנה. דבר זה וציד המכשפות האנטי-יהודי שערכה המפלגה הקומוניסטית הפולנית ב-1968 והמאמץ הבלתי נלאה (מצד המפלגה הקומוניסטית והכנסייה הקתולית גם יחד) "לקצוב את השואה", כפי שהגדיר זאת הסופר הפולני-היהודי הנריק גרינברג, ותוך כדי כך לסלפה לחלוטין, לא יכלו להשיג תוצאה אחרת.
האיבה הזאת כלפי פולין הוחלה גם על הנוכחות היהודית על אדמת פולין, מה שהיתה בעיני חוגים מסוימים כמעט חילול הקודש. היו שראו את פולין בדומה לספרד שלאחר 1492 ארץ שיש להטיל עליה חרם מוחלט. הרעיון, שיהודים בוחרים להישאר בפולין כיהודים, נראה בלתי נסבל ובלחי מוסבר. ועם זאת הועמד עכשיו בפני העולם היהודי אתגר התופעה שאינו יכול עוד להתעלם ממנה : יהודים פולנים, מעטים ככל שהם, חשים עצמם בפולין "U SIEBIE", "בביתם", הן כיהודים והן כפולנים. במקרים רבים היתה תגובת העולם היהודי על התופעה הזאת שלילית. אבל אפילו מותחי הביקורת, אפילו אלה שפולין לעולם לא תהיה להם מקום של קידוש השם, "המקום הגרוע ביותה שהיה אי-פעם", כפי שכינה אותה פעם שר החינוך המנוח זבולון המר - אינם יכולים להתעלם מלראות את תחיית הקיום היהודי שם, כעוף החול העולה מאפרו.

מקור: שלמה שפיר (עורך), גשר - כתב עת לעניינים יהודיים, שנה 44, מס' 138, חורף תשנ"ט, עמ' 82-69. באדיבות הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים.


"כמה יהודים יש בפולין?"
בפתח כל דיון על יהודים בפולין ראוי לדעת, כי במידה שניתן לדבר על "תחיה", הרי השינוי הוא בראש ובראשונה איכותי, לא כמותי. ועם זאת, השאלה "כמה יהודים יש בפולין ?" היא השכיחה ביותר בסוגיה זו ושימשה כותרת לכתבת שער של POLITYKA מן השבועונים החשובים בפולין.
אי-אפשר לענות על שאלה זו בלי קריטריון ברור להגדרת יהודיות. איך נגדיר השתייכות ליהדות פולין - חברות בקהילה יהודית או ארגון יהודי? השתתפות בפעילות יהודית? שורשים יהודיים - ואם כך, מדובר בסביבה אחת? שתיים? שלוש? לפיכך, בלי הבהרה נוספת, מטעה הוא הדיבור על 8,000 או 10,000 או אפילו 25,000 יהודים בפולין. ועם זאת ברור, שאם גם נחיל את ההגדרה הצרה ביותר, נמצא שמספר היהודים בפולין בוודאי גדול ממה שסוברים בדרך כלל. ואולם, גם אם נחיל את הפירוש המרחיב ביותר של ההשתייכות לעם היהודי, לא נוכל לדבר על יותר ממספר קטן יחסית של אנשים, במיוחד אם משווים זאת עם מספרי היהודים בפולין בשנים קודמות, בעשור החמישים ותחילת השישים. בעיני אלה המתרשמים ממספרים בלבד, הישגי הקהילה היהודית שקמה לתחייה ייראו בפירוש דלים. בכל פולין חיים כיום פחות יהודים משחיו בסוסנוביץ ב-1939 או אפילו בכל עיר בינונית בארצות-הברית כיום. אבל במקרה פולין, כל פרט שחזר אל חיק העדה הוא "אוד מוצל מאש".
סביר להניח שיש כיום 10,000 עד 15,000 יהודים בפולין - מספר זה כולל את הפעילים, המאורגנים וה"גבוליים". אבל זהו מספר סטטי ושנים יחלפו עד שאומדן גודל האוכלוסייה היהודית בפולין ייעשה בדרגת דיוק כלשהי. הקשיים משתקפים ב- AMERICAN JEWISH YEAR BOOK. בפרק האוכלוסייה היהודית בעולם, שמחברו הוא הדמוגרף הישראלי סרג'ו דלה פרגולה, אומדן גודל האוכלוסייה היהודית בפולין נושא זה שנים רבות דרגת דיוק ד', לעומת האומדנים במדינות מערב-אירופיות מסוימות, שדרגת דיוקם היא א'.

"אדמה שחורה מאפר קרוביהם שנרצחו"
עד סוף מלחמת העולם השנייה נרצחו 90-85 אחוזים של יהודי פולין על-ידי הגרמנים וגרוריהם. הציוויליזציה היהודית במזרח אירופה, שפולין היתה ליבתה, הוכחדה לגמרי. הרוב הגדול של השרידים, לרבות אלה שמצאו מקלט בחבלים הפנימיים של ברית-המועצות וחזרו למקומותיהם אחרי המלחמה ואלה שניצלו בפולין עצמה, עזבו את הארץ.
כללית, ניתן למיין את עשרות אלפי היהודים, שבחרו להישאר בפולין, בכמה קבוצות נבדלות בעליל. מכאן היו הסוציאליסטים והקומוניסטים, שניתקו את עצמם לגמרי מן התרבות היהודית וביקשו להתבולל בתרבות הפולנית, ואילו מכאן - אותם יהודים שקיבלו את הסדר החברתי החדש ועם זאת שאפו לשמר ואפילו להפיץ תרבות יידיש חילונית, אולי בתוספת מנה רגשית זעומה של דת יהודית.
בין אלה שנשארו בפולין היו מי שהגיעו לעמדות בכירות בממשלה ובמנגנון הביטחון שלה, וחיזקו בכך את רושם ה- ZYDO-KOMMUNA (יהודו-קומוניזם) שרווח בקרב פולנים רבים. עם זאת מהראוי לציין, כי חלק גדול עשו זאת מאמונה כנה בצדקת המשטר החדש. רוב היהודים שהגיעו לעמדות בכירות היו קומוניסטים מלפני המלחמה, מנותקים לחלוטין מכל חינוך יהודי. מה שהניע חלק מאלה שחתרו לקריירה בצבא או בשירות הביטחון, היה הרצון לסגור חשבון עם האוכלוסייה הגרמנית שנותרה בארץ ועם משתפי פעולה פולנים. אחרים, כמו שכניהם הפולנים, היו בלי ספק אופורטוניסטים, שראו הזדמנות לקידומם האישי.
היו גם מי שניתן לכנותם סתם יידען, ששקלו אולי הגירה, אבל לא מצאו את המרץ הדרוש לקום וללכת - או נרתעו מהקשיים הוודאיים של פתיחת פרק חיים חדש בארץ אחרת.
והיתה עוד קבוצה של יהודים שנשארו בפולין, לא בהכרח מבחירה מודעת. אלה הילדים היהודים שנמצאו בחסות משפחות קתוליות ובעצמם לא ידעו דבר על מוצאם היהודי. למרות המאמצים הנמרצים של מוסדות יהודיים לגלות את הילדים האלה, לחלץ אותם ולהחזירם לחיק היהדות, אלפים רבים נותרו בידיים לא יהודיות, בהם אפילו ילדים יהודים מהונגריה ומיוון, בהם כאלה שנזרקו מרכבות שעשו דרכן למחנות המוות. היו, כמובן, מקרים שבהם סירבו ההורים המאמצים למסור את הילדים האלה שנקשרו אליהם, או אפילו לחשוף את מוצאם היהודי. מחזות קורעי לב התרחשו בכמה מקרים שבהם ניסו קרובי משפחה או נציגי ארגונים יהודיים לקבל את הילדים האלה לחזקתם.

"לשווא תחפשו נרות דולקים בחלונות"
בשנים שמיד אחרי המלחמה חל עיתוק גיאוגרפי דרמטי בתפרוסת האוכלוסייה היהודית בפולין. רבים, בעיקר מהקהילות הקטנות, יושבו מחדש בערים הגדולות והבינוניות - בשלזיה התחתית ובמידה פחותה יותר בפומרניה, שטחים שסיפחה פולין מגרמניה, או במרכזים האורבניים הגדולים של לודז', ורשה וקטוביצה. בעיר דזיירזאנוב (ייכבאך) - בפרק זמן מסוים - היוו היהודים רוב. את הסיבות למדיניות זו של יישוב-מחדש לא קשה לשער. בתי היהודים ורכושם נתפסו או על-ידי השכנים הפולנים, או על-ידי השלטון, או נהרסו במלחמה. בשטחים שסיפחה ברית-המועצות לא היו בתים לחזור אליהם. אבל בשטחים במערב היה די והותר רכוש גרמני נטוש ויישוב יהודים בהם לא היה כרוך בעקירת פולנים.
כתוצאה מכך, בכרכים ובערים הקטנות יותר שלפני המלחמה היו הריכוזים היהודיים הגדולים ביותר, נותר רק קומץ. החיים היהודיים בעיירות תמו. השרידים חיפשו נוחות, בטחון ואלמוניות - בערים הגדולות.
אבל גם בקרב אלה שהחליטו להישאר, היה זה הלך רוח חולף. מספר היהודים פחת והלך בשל מי שהחליטו להגר. מקרב 300,000 יהודי פולין ששרדו מן השואה, עזבו את הארץ עד סוף שנת 1947 כמעט שני שלישים. באמצע 1951 היו בפולין בין 57,000 ל-80,000 יהודים.
עוד בטרם נסתיימה המלחמה נעשו ניסיונות לשקם לפחות חלק מן התשתית הקהילתית שהתקיימה לפני השואה. בנובמבר 1944, בברכת ממשלת פולין הזמנית בלובלין, קם הוועד המרכזי ליהודי פולין (CKZP). על גוף זה הוטל לתאם את חידוש החיים היהודיים ואת שיקום הניצולים. ואולם למן ההתחלה מילאו את התפקידים המובילים בארגון קומוניסטים וסוציאליסטים, שקבעו את דמות החיים היהודיים ב"פולין העממית". בכל מקום שהיו בו יהודים, קמו ועדים מקומיים, ובשנים הראשונות שלאחר המלחמה היו למעלה מ-200 ועדים כאלה.
עם היטמעות הבונד במפלגת הפועלים המאוחדת (הקומוניסטית), פוזרו כל המפלגות הפוליטיות היהודיות ושום פעילות יהודית עצמאית לא נסבלה עוד. בתי-הספר העבריים נסגרו והפעילות הציונית הוצאה אל מחוץ לחוק. רק מה שנקרא הקהילה (הדתית) נותר מחוץ למסגרת האיגוד החברתי-התרבותי היהודי (TSKZ) שפרש שליטתו גם על ה-CKZP.
לאחר מות סטאלין ב-1953 ועליית ולדיסלאו גומולקה לשלטון בפולין ב-1956 רפתה מעט הלפיתה הקומוניסטית. ב-1958- 1956 חזרו לפולין כ-20,000 מיהודיה שחיו בברית-המועצות, אבל השהות שם של הרוב היתה קצרה. מיד כשהותרה ההגירה לישראל (או ליעדים אחרים), קמו ויצאו. גם יהודים אחרים ניצלו את חלון ההזדמנות לצאת. בין אלה היו רוב היהודים הדתיים. היה ברור שהמדיניות הרשמית האנטי-דתית של השלטון והתפוררות התשתית הדתית, יחד עם המגמה הכללית של התבוללות, עשו את אקלימה של "פולין העממית" לא נוח לאלה שביקשו לחיות על-פי ההלכה היהודית. ההתפרצויות של אנטישמיות גלויה מצד השכבות הרחבות והשמועות העקשניות בדבר טיהור אנטי-יהודי צפוי שימשו זרזים בדחיפת היהודים ליציאת פולין. גל הבאים לישראל אז נקרא עליית גומולקה. לאחר הפרץ הראשון נמשך לאורך שנות השישים, קילוח דק אבל מתמיד של הגירה מפולין.
בינתיים עלה בהתמדה שיעור נישואי התערובת: יהודים אימצו את מנהגי שכניהם הפולנים ואורחות חייהם. ואמנם, ללא ההתפרצות האנטישמית מאוחר יותר, עלולה היתה היהדות להימוג והיסטוריה בת אלף שנים להצטמק לבדיחות יהודיות תפלות, ואלפי בתי-קברות. היהודים, אף כי הוסיפו להיחשב מיעוט לאומי, נמצאו בתהליך של היטמעות תרבותית מזורזת ומיהרו להשיל מעצמם את כל מה שייחד אותם מן האוכלוסייה הסובבת. ברוב המקרים רק יחסה של האוכלוסייה הכללית הזכיר ליהודים המתבוללים שאין להם סיכויים להיחשב לפולנים אותנטיים.
פולין עצמה שינתה את אופייה מן הרפובליקה השנייה הרב-אתנית, שמיעוטים היוו כ-30 אחוז מאוכלוסייתה, למדינת לאום, ש-95 אחוזים מתושביה פולנים מלידה. שחוק הגורל הוא, שלידת מדינת הלאום הפולנית, בעלת קשרים אמיצים עם הכנסייה הקתולית רבת העוצמה - חלום ה-ENDECJA ("הדמוקרטים הלאומיים" האנטישמים בהנהגת רומן דמובסקי) - התגשם רק במשטר הקומוניסטי. ליהודים, כמיעוט, אמנם ניתנה זכות הבעה עצמית בדרגה מסוימת, אבל לטווח ארוך הם נדרשו להתאים עצמם כליל לזהות הרוב. והם אכן היו ממלאים אחרי זה, אילולא המאורעות של שנות השישים האחרונות.

"יותר מדי אברמוביצ'ים"
תבוסת מדינות ערב מידי ישראל ב-1967 נתנה סיפוק ניכר לפולנים רבים: "היהודים שלנו ניצחו את הערבים שלהם" (התייחסות למשקל המכריע המשוער של יהודים פולנים בממשלת ישראל ובכוחותיה המזוינים, ולתמיכה שהעניקה ברית-המועצות ללקוחותיה הערבים) היה רינון שכיח. אבל ממשלת פולין, על-פי התכתיב ממוסקווה, ניתקה את קשריה עם ישראל. מלחמת ששת הימים היתה עילה נוחה לחיסול חשבונות פוליטיים בתוך המפלגה הקומוניסטית.
ציד המכשפות שנוהל על-ידי האופוזיציה הלאומנית במפלגה הקומוניסטית הביא לסילוקם המוחלט של אנשים ממוצא יהודי מכל תחומי החיים בפולין. עוד לפני כן "טוהרו" מיהודים מוסדות מסוימים, בהם מנגנוני הבHטחון והפוליטבירו של המפלגה הקומוניסטית, בהתאם להתבטאות ניקיטה חרושצ'וב ב1956- בדבר "יותר מדי אברמוביצ'ים" בממסד.
במשרד הפנים הפולני הוקמה מחלקה מיוחדת לגילוי מוצאם היהודי של אנשים בחיים הציבוריים. אלפים רבים, מהם קומוניסטים כל ימיהם שלא היה להם קשר כלשהו עם החיים היהודיים, הוקעו כגיס חמישי וסולקו ממשרותיהם. בגידת העמיתים והשותפים לעבודה גרמה זעזוע קשה מאוד. רבים בחרו לעזוב את המדינה ואולצו לשם כך לוותר על אזרחותם. יצוין, כי החלק הגדול של 300,000 היהודים שיצאו את פולין בתקופה הזאת - אנשים שקשריהם היהודיים היו רופפים ורבים מהם היו נשואים/ות ללא-יהודים/יות השתקעו בסקנדינוויה ובחלקים אחרים של אירופה המערבית, לא בישראל.
כחלק מן המסע האנטי-יהודי הזה נסגרו רוב המוסדות היהודיים ותוכנם היהודי של אותם שהוסיפו לתפקד, כמו המכון ההיסטורי היהודי (ZIH), טושטש ופעילות הסגל המקוצץ הוכפפה לביקורת קפדנית. אבל תיאטרון היידיש הווארשאי המשיך בפעולתו. מנהלתו, השחקנית הנודעת אידה קמינסקה, בעלה השחקן מאריאן מלמן ושחקנים נוספים, בחרו לעזוב את המדינה. אף-על-פי-כן החליטו השלטונות, שההצגה חייבת להימשך ושימרו את התיאטרון בתור חלון ראווה, מוזיאון לתרבות עממית יהודית עם מוצגים חיים, אחדים מהם אותנטיים, הרוב לא. מזכיר תא המפלגה בתיאטרון, השחקן שמעון שורמיי, מונה למנהל אמנותי. לאחר 1968, בעקבות הגירת רוב השחקנים המקוריים וקהלם הטבעי, אולץ התיאטרון להעסיק לא יהודים רבים (שקיבלו הכשרה מיוחדת ביידיש). מעתה הציג התיאטרון תדמית יהודית שמאלצית, אחרים יגידו אפילו גרוטסקית, לקהל לא יהודי ברובו. תכופות השתמשו השלטונות בתיאטרון היידי, אחד משניים באירופה (השני פעל בבוקרשט) כנשק הגנה מפני האשמות אנטישמיות בפולין. מבקר מישראל מצא לזה הגדרה נוקבת: "תיאטרון על תיאטרון".
נפילת גומולקה והחלפתו באדוארד גייארק לא גרמו שינו ממשי. הרב האחרון במדינה, ואווה מורנו שפעל בלודז', היגר ב-1973. מסך ירד על הזירה היהודית והיהודים נמחקו כמעט כליל מן ההיסטוריה של פולין. אותם שבחרו להישאר בפולין, היינו הך מאיזו סיבה, סיגלו לעצמם צדודית נמוכה. אבל אינטלקטואלים צעירים ממוצא יהודי, שגדלו בבתים קומוניסטיים נעדרי כל תוכן יהודי, ועתה הוצאו מן המפלגה, נזרקו מן האוניברסיטאות, סולקו ממשרותיהם והופקרו להתעללות בבתי-הספר - החלו לבחון את הזהות שלא היתה להם אבל גרמה לשינוי במעמדם.

הפשרת יהדות פולין
באחרית שנות השבעים החלו מספר אינטלקטואלים יהודים צעירים לקיים פגישות חשאיות וייסדו את האוניברסיטה המעופפת - פגישות בבתים פרטיים לשם לימוד ודיון במשמעות היותם יהודים ולקיום מצוות החגים היהודיים. עם הפעילים בקבוצה זו נמנו סטניסלב קראייבסקי (עם אשתו מוניקה) וקונסטנטי ("קוסטק") גברט, צאצאי עסקנים קומוניסטיים שמעולם לא חונכו לראות עצמם אלא פולנים וסוציאליסטים. הם למדו יהדות לא מפי זקנים בקיאים, לא מהקהילה הרשמית או מן ה- TSKZ, אלא מספרים שהוצאו בארצות-הברית בשנות השישים והשבעים, דוגמת ה- THE JEWISH CATALOG. פגישותיהם דמו מאוד למתכונת החבורה הפופולרית כל כך בקרב יהודים אמריקנים בעלי נטיות "היפיות". החגים היהודיים קוימו ברוב המקרים בבתים פרטיים ולא בבתי-הכנסת שדמו למועדונים עגומים של זקנים סיעודיים יותר משהיו בתי תפילה. אחדים מהפעילים הצעירים ביקשו לבטא את יהדותם בתיעודם ושימורם של אתרים יהודיים. מוניקה קראייבסקה, חלוצה בתחום הזה, סיירה בפולין לאורכה ולרוחבה והנציחה במצלמתה את בתי-העלמין היהודיים המתפוררים. אוסף של צילומי קראייבסקה פורסם לבסוף באלבום משכנע בעוצמתו, בשם עת האבנים.
הופעת סולידריות כאיגוד מקצועי עצמאי החלישה את השליטה הקומוניסטית בפולין. היא גדלה לתנועה המונית חזקה חסרת תקדים בעולם הקומוניסטי. בשישה-עשר החודשים שקדמו להטלת משטר החרום הצבאי בטלו איסורים רבים וסוגיות שנויות במחלוקת עלו פתאום למוקדי תשומת הלב הציבורית. גם הפעם ניסו השלטונות להשתמש בנשק האנטישמיות נגד האופוזיציה, והציגו בהבלטה את זהותם היהודית של אחדים מקרב המנהיגות האינטלקטואלית של סולידריות, אבל בהצלחה זעומה. מוניטין סולידריות לא נפגעו.
לאחר הטלת המצב הצבאי בדצמבר 1981 והפעלת הסנקציות האמריקניות בעקבות זאת ניסתה למעשה ממשלת פולין "לחזר" אחרי הקהילה היהודית, בהנחה שהשדולה היהודית בוושינגטון תרכך את התגובה האמריקנית על דיכוי זכויות האדם בפולין. כך, למשל, הוזמן הג'וינט לחדש את פעולות הרווחה בקרב האוכלוסייה היהודית הקשישה, נעשו הכנות לציון מלאות ארבעים שנה למרד גטו ורשה ושוקם בית-הכנסת נוז'יק בוורשה. ואולם יהדות העולם לא התרשמה במיוחד. ארגונים יהודיים אחדים הסכימו להשתתף ב-1983 באירועים למלאת ארבעים שנה למרד גטו ורשה, אבל אחרים נענו לקריאת אחרון מנהיגי המרד, מארק אדלמן, בעצמו פעיל סולידריות, להחרים את הטקסים הרשמיים ולארגן אירועי זיכרון חלופיים באמצעות האוניברסיטה המעופפת.
באמצע שנות השמונים, עם התרופפות הגבלות מצב החרום הצבאי, נהפכה התרבות היהודית לאופנה בחוגים אינטלקטואליים מסוימים, בכללם קבוצות של האינטליגנציה הקתולית. בתי הוצאה החלו להנפיק קשת רחבה של כותרים יהודיים, שמצאו קהל אוהד גם בקרב לא-יהודים מתעניינים. מוזיאונים הציגו תערוכות יהודיות, בתי קולנוע הציגו סרטים "יהודיים" מקומיים וזרים, שאחדים מהם, כמו "שואה" של קלוד לנצמן עוררו מחלוקת. אבל החשיפה עצמה הוותה קו פרשת מים. בסוף שנות השמונים פסקה המחתרתיות של החיים היהודיים ועם נפילת המשטר הקומוניסטי סולקו ההגבלות האחרונות. בד בבד עם התפתחות זו החלו להגיע תיירים יהודים רבים מחפשי שורשיהם. מי שטרחו לפגוש גם את האינטליגנציה היהודית-פולנית (ולא רק את היהודים הקשישים בבתי-הכנסת) התרשמו, בדרך כלל, ממחויבותה של זו ליהדות - גם אם לא תמיד שוכנעו מתבונת יעדיה ובעיקר מרצונה האיתן להישאר בפולין.
באווירת החופש שהשתררה מצאה גם האנטישמיות קרקע פורייה וביטויה הבולט ביותר הופגן בבחירות לנשיאות ב-1990. שמועה הופצה אז שאחד המועמדים, האינטלקטואל הקתולי הליברלי ממוצא אצילי טדיאוש מזובייצקי, הוא יהודי. יריבו, לך ואלנסה ניצל זאת ללא בושה וטען, שאינו מבין "מדוע אנשים מסוימים בחיים הציבוריים מסתירים את מוצאם". מועמד אחר, סנטיסלב טימינסקי, הציג מצע אנטישמי בעליל וצבר למעשה יותר קולות (23.12 אחוזים) ממזובייצקי.

"אם רוצים יהודים לחיות בפולין, אנחנו נעזור להם"
אין ספק, שהגורם החדש הדינמי ביותר היה קרן לאודר, שעשתה אולי יותר מכל גורם אחר לשיקום החיים היהודיים בפולין וביתר המדינות הבתר-קומוניסטיות במזרח אירופה ובמרכזה. רונלד לאודר, מי שהיה שגריר ארצות-הברית באוסטריה ויורש אימפריית התמרוקים "אסתי לאודר" - בניגוד לחלק גדול של הממסד היהודי - האמין באפשרות הקיום היהודי במזרח אירופה ושם דגש בהחזרת צעירים מתבוללים למחצבתם. "אם יהודים רוצים לחיות בפולין," הכריז לאודר, "נעזור להם. אם ירצו ללכת לישראל, נעזור להם גם בזה. זכותם לחיות בכל מקום שיבחרו. לעולם לא נאלץ יהודים לעזוב את פולין, כפי שרצה היטלר."
ההתפתחות המשמעותית ביותר היא התחדשות החינוך היהודי בפולין. בסוף עשור השמונים החינוך היהודי היחיד נוהל על-ידי מויזש שפירא, יהודי קשיש אדוק, שהכין מספר נערים לטקס הבר-מצווה. קרן לאודר, בהתאם לפילוסופיה של מייסדה, הקימה מספר מוסדות ששינו את פניה של יהדות פולין והפיחו רוח חדשה בקהילה הגוססת: גן ילדים (עם 30 חניכים) ובית-ספר יומי (עם קרוב ל-100 תלמידים) בוורשה ומחנה קיץ בריכוואלד. פעולה נוספת של קרן לאודר היא מיזם גניאלוגי שממוקם במכון ההיסטורי היהודי ומטרתו לסייע בידי יהודים לגלות את שורשיהם. קרן לאודר והחיים הקהילתיים היהודיים נהיו בשנים האחרונות כמעט שמות נרדפים. הוקם גם מכון בהנהלת ד"ר הלנה דטנר ובחסות הג'וינט, שהוציא לאור מספר ספרי לימוד וכינס סמינרים להשתלמות מחנכים יהודים ולא יהודים.
האיגוד החברתי-התרבותי והקהילה, כיום איחוד הקהילות היהודית הדתיות, נותרו שני הארגונים העיקריים של יהדות פולין. לראשון 14 סניפים וכ-3,000 חברים והוא מסונף לקונגרס היהודי האירופי והעולמי ומייצג את הקיבוץ היהודי של פולין בכנסים בין-לאומיים. לאיחוד הקהילות הדתיות כ-2,500 חברים והוא מוכר על-ידי המדינה כיורש הקהילה היהודית ההיסטורית. כיום מצויים קהלי מתפללים בערים ורשה, ורוצלב, קרקוב, קטוביצה, לודז', גדנסק, שצ'צ'ין ולגניצה. בנוסף מצויים קהלים קטנים יותר, הפועלים כסניפים של קהלי המתפללים בערים הגדולות. אלה קיימים בביילסקו-ביאלה, ביטום, גליוויצה, פוזנן, לובלין ומספר ערים בשלזיה.
אחד המוסדות החדשים התוססים ביותר הוא בלי ספק המרכז לתרבות יהודית בקרקוב בהנהלת יואכים רוסק, הממוקם בבית-הכנסת המשוקם לתפארת ברובע היהודי ההיסטורי קאזימיירז'. המרכז הוא כוורת של פעילות ומקום כינוס לוועידות ולסמינרים בין-לאומיים. חיים חדשים הופחו במכון ההיסטורי היהודי עצמו, והבניין ברחוב טלומצקיה בוורשה, שעמד בשכנות לבית-הכנסת הגדול שהגרמנים החריבוהו ב-1943, שוב היה למרכז חשוב למחקר. אחת הפעולות המאלפות במיוחד נוהלה בידי שחקנית התיאטרון היהודי גולדה טנצר מטעם קרן שלום (נוסדה ב-1988). במענה על פנייתה לציבור הפולני להמציא לה תצלומים טרום-מלחמתיים של שכנים, ידידים ושותפים יהודיים נתקבלו כ-9,000 תצלומים שהוצגו בתערוכה תחת הכותרת "ועודני רואה את פניהם...".
בד בבד עם הפעילות הזאת ראו אור מספר פרסומים מרשימים. פאלקסשטימע הקומוניסטי, שהיה ביטאון האיגוד החברתי התרבותי, פינה את מקומו לדו-שבועון הדו-לשוני דאס יידישע וארט, ובינתיים הופיעו עוד שני כתבי-עת: הירחון בעל השם המתגרה יידעלע, המיועד לבני נוער, והדו-ירחון מדרש בעריכת קונסטנטי גברט.
חלק מן היהודים הקשישים עודם מדברים יידיש ומספר צעירים לומדים שפה זו ב- TSKZ, אבל. שפת התקשורת השלטת היא פולנית. יצוין כי שפת הלימוד בבית-הספר מייסוד לאורר היא עברית, לא יידיש. אבל בהתאם למגמה הרווחת בכל העולם היהודי, שפת התקשורת ברוב המקרים אינה יידיש וגם לא עברית, כי אם אנגלית.
סימפטומטית לאפיונים הייחודיים של יהדות פולין היא העובדה שפתיחת "קו חם" טלפוני לאלה הסבורים שלהם שורשים יהודיים נענתה בתגובה מיידית. בין המתקשרים היו כאלה ששקלו "יציאה מן הארון". אחרים פונים רק כדי לדון בשאלה, איך יוכלו להתמודד עם הידע החדש על מוצאם היהודי. אחד היוזמים, סטניסלב קראייבסקי, ציין כי "מה שמצאה מאדלן אולברייט, מתרחש כאן כל יום".

כליייזמרים ברחוב שרוקה
החברה היהודית בפולין העכשווית נחלקת למספר קבוצות נבדלות, על-פי גיל, רקע חינוכי ושייכות ארגונית. בסך-הכל משתייכים 7,000 עד 8,000 איש לארגונים היהודיים (ויש חפיפה מסוימת של החברויות בארגונים אלה).
קיימת קבוצת היהודים שגדלו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הם בני שבעים לכל הפחות וזוכרים את פולין היהודית. היידיש היא מאמע לשון לרובם. רבים מהם עזבו את חברתם היהודית בלכתם שבי אחרי רעיונות הקומוניזם והסוציאליזם ולרובם בני/ות זוג לא יהודים/יות.
יש דור בתר-מלחמתי - של אלה שנולדו בשנות המלחמה ולאחריה וידיעתם על מוצאם היהודי היתה זעומה ביותר ושהיו יעד המתקפה האנטישמית ב1968-. הם מוצרים קלאסיים של האינטליגנציה הפולנית, בעלי חינוך מעולה, במקרים רבים אמידים (יחסית, לפחות).
ויש אלה שהסוציולוגית רותה פראגייר כינתה אותם "יהודים מתוך בחירה". אלה נולדו בעשור השישים או השבעים להורים שרק אחד/ת מהם יהודי/יה. בדרך כלל הם לא התעמתו עם יהדותם, אלא הצטרפו ביוזמתם. כיום מתחילים אנשים אלה למלא תפקיד מוביל בפעילות היהודית.
קטגוריה שונה לחלוטין מהווים מי שאומצו על-ידי משפחות לא-יהודיות בתקופת המלחמה ורק באחרונה גילו את רקעם היהודי. הם הקימו ארגון מיוחד בשם DZIECI HOLOKAUSTU (ילדי השואה) לעזרה בבעיותיהם הפסיכולוגיות ובאיתור משפחותיהם הביולוגיות. מספרם כ-500 איש. רבים מהם נוצרים דבקים בדתם.
אחת התופעות המוזרות היא המגמה הפילושמית, שמניעה כמה מאנשי האינטליגנציה העירונית הפולנית לאמץ סמלים יהודיים. דברים רבים הנחשבים ל"פעילות יהודית" נעשים על-ידי לא-יהודים. כתב של עיתון יהודי אמריקני שביקר בקרקוב סיפר על מוסיקה של להקת חמישה כלייזמרים בבית-הקפה אריאל שברחוב שרוקה שברובע קזימיירז'. על הקירות תמונות ממוסגרות של רבנים, על השולחנות פמוטים של שבת, בתפריט דגים בנוסח יהודי, מרק שבת ועוגת פורים. אף אחד בבית-הקפה אינו יהודי. בסמוך לבית-הקפה עוד אריאל אחד : גלריה לאמנות יהודית. לאורך רחוב שרוקה כרזות המודיעות על קונצרטים יהודיים ועל הפסטיבל השנתי השישי לתרבות יהודית.

פיצויים ומורשת השואה
ב-1990 שבה פולין וכוננה יחסיים דיפלומטיים עם ישראל לאחר ניתוק של 23 שנה. בהנחיית שר-החוץ לשעבר פרופ' ולדיסלב ברטושבסקי הבחינו שלטונות פולין בין היחסים עם ישראל לבין היחסים עם יהדות העולם. יחידה מכל מדינות אירופה מינתה פולין שגריר מיוחד לפזורה היהודית. כיום מכהן במשרה זו קז'ישטוף סליווינסקי. הפולנים לא חדלו להאמין שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים ובניו יורק וכי יחסיהם עם ארצות-הברית מותנים במידה מסוימת במצב יחסיהם עם ישראל והעולם היהודי. ואולם, ככל שחולף הזמן משתנית והולכת תפישה זו.
ב-1997, אחרי התחבטות של שנים רבות, אישר הסיים הפולני הצעת חוק להסדרת היחסים עם הציבור היהודי היושב בפולין ולהחזרת הרכוש של הקהילות היהודיות המקומיות הקיימות. החקיקה להסדרת היחסים עם העדות הנוצריות הושלמה עוד ב-1991. המכשול העיקרי להסכם עם היהודים היתה שאלת החזרתו של הרכוש היהודי העצום שהיה שייך בעבר לקהילות היהודיות. ברור, שהפולנים לא אצו לבצע את החזרתם של הנכסים הרבים, בכללם חלקות עתירי שווי במרכזי הערים הגדולות. על-פי החוק החדש יכלה הקהילה היהודית לתבוע רק חלק מן הנכסים שהיו בבעלותה.
אולם יהודים יוצאי פולין החיים בארצות-הברית, בישראל ובמקומות אחרים מתחו ביקורת נמרצת על הצעת החוק, שלא סיפקה הסדר משביע רצון לתביעות היהודים שמחוץ לפולין. הארגון היהודי העולמי להחזרת רכוש איל"ר הכין רשימה של כ-6,000 פריטי רכוש שהיו שייכים בעבר לקהילה היהודית, ודחה את הרעיון, שהקהילה היהודית העכשווית בפולין יכולה להיות מוכרת כיורשת הבלעדית של רכוש זה. באפריל 1998 הוסכם בעקבות זאת, שהקהילה היהודית בפולין ואיל"ר יקימו מוסד משותף שיופקד על הנכסים המוחזרים.
בפולין יש מספר עצום של אתרים היסטוריים יהודים, בהם בתי-כנסת ובתי-עלמין בלתי פעילים ושימורם של אלה נמצא במקום גבוה בסדר היום הקהילתי. מאמצים עליונים, גם אם מאוחרים, במקרים על-ידי פרטים בודדים כמו יאן יאגיילסקי, ממייסדי ועד אזרחים להצלת בתי-עלמין ואנדרטות תרבות יהודים, הצילו אתרים רבים שאלמלא כן נידונו לכליה.
שימור מתחם אושוויץ-בירקנאו (ומחנות מוות אחרים) גרם למתח מתמשך ביחסי יהדות העולם וממשלת פולין, אם כי בשנים האחרונות היה שיפור מה במצב ובין היתר סולק המנזר מעורר המחלוקת. זה היה גם אחד המכשולים הרציניים ביותר בפני דו-שיח קתולי-יהודי. אבל המשך נוכחותו של מה שקרוי "הצלב האפיפיורי" ב- STAMMLAGER(אושוויץ I) מעורר את חמתם של יהודים, והוספת מאתיים ויותר צלבים חדשים מהווה התעלמות מהרגישות היהודית והופכת למכשול בלתי עביר בפני הסכם כלשהו על תוכניות ממשלת פולין לאתר. הצלבים היו למוקד התלכדות לאנטישמים פולנים אשר טרם השלימו עם העובדה, שהריבונות הפולנית אינה מעניקה לפולנים יד חופשית לנהוג באתר כאוות נפשם.
יצוין, שיהודי פולין עצמם הם פחות לוחמנים בשאלת אושוויץ. אף שגם הם לחצו לסילוק הצלבים, הרי מהיותם חיים בפולין, הם רגישים לתחושות הפולניות יותר מן היהודים בישראל, או בחלקים אחרים של התפוצות.

חוט השני: האנטישמיות
האנטישמיות שזורה כחוט השני בתולדות פולין, ואפילו בהיעדר יהודים במספרים של ממש, היא עדיין לא נעלמה. סקר שנערך לא מכבר העלה, שגם בשורות האינטליגנציה, מחצית הנשאלים אינם נכונים לקבל יהודי כממונה עליהם. כשליש הפולנים בדעה שאין ליהודים זכות להשתתף בשלטון המקומי, וקרוב למחצית בדעה שיהודים אינם זכאים לשבת בסיים. סקר אחר העלה ש-36 אחוזים מקבלים את הקביעה שלפיה "כיום כבעבר היהודים אחראים לרצח ישו".
באופן מוחשי מתבטאת האנטישמיות בתקיפת יהודים ורכוש יהודי. מקרי הוונדליזם בתקופה האחרונה כוללים הצתה בבית-הכנסת נוז'יק בוורשה בפברואר 1997, הצתת מסעדה כשרה ומקרי חילול קברים במספר בתי-עלמין. שכיחות תקריות של התקפות מילוליות נגד יהודים, בכללם תיירים. סוגיית החזרת הרכוש היהודי והסיכוי שיהודים יקבלו בחזרה נכסים שלהם אף הם חיזקו נטיות אנטישמיות. בלודז', שם הוגשו תביעות יהודיות רבות, היו תקריות אנטישמיות רבות (בכללן תקיפת בית-הכנסת שעה שיהודים התפללו בו) שיוחסו לחוק החזרת הרכוש. כתוצאה, מורגשת בקרב היהודים בעיר חרדה לביטחונם האישי.
בעייתית יותר מכל היא העובדה שהאנטישמיות נתפשת בציבור הרחב כגישה חברתית קבילה שאפשר לתת לה ביטוי גלוי בלי מבוכה. כך, למשל, רמיזה, שמועמד לתפקיד ציבורי הוא ממוצא יהודי, היא עודנה נשק רב-עוצמה שניתן להפעילו בתוצאות הרסניות להכשלת יריב. הימין עשה מטעמים משורשיו היהודיים של שר-החוץ ברוניסלב גרמק, אף-על-פי שלו עצמו קשר רופף מאוד ליהדות. ההתלהמות הארסית של הכומר הקתולי הנריק יאנקובסקי מגדנסק, איש סולידריות מכבר, נתקלה בגינוי חריף בעיתונות הבין-לאומית ובחלקים של העיתונות הפולנית. אבל לך ואלנסה, שנכח ב-1995 כנשיא בתפילה שבה הושמעו התבטאויות אנטישמיות, מתח ביקורת על הדברים רק אחרי ימים אחדים של לחץ מקומי ובין-לאומי.
הכנסייה הקתולית בפולין אכן רשמה דף מעורב בנוגע ליהודים. לראש הכנסייה הפרימט יוזף גלמפ היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי היהודים, ומספר כמרים מתנהגים כאילו מעולם לא שמעו על מסקנות ותיקן II. כמה כמרים לעומתם הולכים בעקבות הנימה שנקט האפיפיור יוחנן פאולוס השני והפגינו הבנה לדאגות היהודים. אגרת הרועים של בישופי פולין מ-1991, שקבלה על האדישות שגילו קתולים לנוכח הטבח בשכניהם היהודים - ובמקרים אף נטלו חלק בו - זכתה לשבחים כמסמך חשוב. האיגרת, כך נמסר, הוקראה בכל הכנסיות ובתי-התפילה הקתוליים. הצהרה נוספת של ועדת חבר הבישופים בדבר פתיחת דיאלוג עם היהדות במלאת חמישים שנה לשחרור אושוויץ-בירקנאו, הרחיקה לכת אף יותר. הכנסייה הנהיגה באחרונה "יום יהדות" שנתי, מוקדש ללימודים יהודיים.
למרות התקדמות מסוימת, מוסדות קתוליים כמו "RADIO MARYJA", אחת מתחנות השידור הכי גדולות בפולין, מוסיפים לשדר באין מפריע מסרים אנטישמיים.

יהודים פולנים? פולנים בני הדת היהודית?
האם תתמיד חיותה הנוכחית של יהדות פולין? האם יועם ברק היידישקייט? רק העתיד ייתן תשובות על שאלות כאלה. אפיון שולט ביהדות פולין כיום הוא השיעור הגבוה מאוד של נישואי תערובת. אבל בזאת אין הוא שונה מקהילות יהודיות במערב אירופה או אפילו בצפון אמריקה. ואמנם, רובם של מי שמזדהים כיום כיהודים בפולין ומקיימים מצוות, לא היו מתקבלים בתור כאלה על-ידי בית-דין רבני בישראל.
לאור סגנון החיים של "יהודים חדשים" רבים בפולין, נראה כי רק שאלה של זמן היא, מתי יופיע נוסח ליברלי יותר של פולחן יהודי ואורח חיים יהודי לצד האורתודוקסיה, כפי שהעיר בעוקצנות הרב הראשי פנחס מנחם יוסקוביץ': "לפני המלחמה היו בפולין 1,400 קהילות מקומיות ואיש בהנהגתן לא היה נשוי ללא-יהודייה. כיום קיימות תשע קהילות ואף אחד בהנהגתן אינו נשוי ליהודייה".
בחשבון הסופי עולה השאלה, אם מסוגלת יהדות פולין לקיים את עצמה. בהקשר זה ניצבים היהודים בפולין בפני כל הבעיות של קהילות יהודיות קטנות, שמפוזרות בעולם. לעתים קרובות חסרה לקהילות אלה המאסה הקריטית הדרושה לניהול חיים אוטרקיים. אבל האם חייבים הם בקיום אוטרקי ? באמצעות האינטרנט, ה-E-MAIL, הטלוויזיה בכבלים, שפע האפשרויות של נסיעות-חוץ, העולם מצטמצם במהירות, במיוחד העולם היהודי. יש לחיות ולראות באיזו מידה תקרב התמורה הזאת את היהודים זה אל זה.
אף כי יש שמקשים באורח מובן על התבונה שבטיפוח הנוכחות היהודית בפולין ועל זכות יהודי פולין לדבר בשם יהדות פולין, רבים הם הסבורים שכל יהודי החוזר ליהדות, יש לברכו על כך, היינו הך היכן יחיה. יהודים בפולין יטענו שזכותם ל"חיים נורמליים" אינה נופלת מזו של יהודי צרפת.
במרוצת הזמן יהיו יהודי פולין פחות תלויים בהדרכה מבחוץ ויתחילו לבטא את זהותם הנבדלת. התהליך הזה כבר מתרחש. הדור הצעיר מעורה, כמובן, בתרבות הפולנית יותר מאשר בתרבות היהודית ועודנו מתחבט בשאלה מה פירוש היות יהודים בפולין. האם הם יהודים פולנים ? פולנים בעלי שורשים יהודיים או פולניים בני הדת היהודית ?
הסוציולוגית רותה פראגייר כתבה: "הדור הזה של יהודים פולנים, ילדי נישואים מעורבים, חשים בעליל את כפילותם : הם רוצים להיות יהודים, לשמור על פולניותם, לא לוותר על שום דבר. הם משוכנעים שהינם זכאים לזה. יתר על כן, על החיבור הזה, ולא על שום דבר אחר, הם בונים את זהותם".
האם תאפשר להם החברה הפולנית את המותרות האלה - העתיד יוכיח.

לורנס ויינבאום

מוקדש לפרופ' יאן קרסקי, המורה והידיד.

בית הקברות היהודי בוורשה

בית הקברות נמצא ב... שער הכניסה שוחזר ע"י תורם
מי שנכנס בשער הכניסה של בית העלמין לא משער כי הוא הוא עומד מול אחד מבתי העלמין הגדולים ביותר בעולם היהודי והגדול ביותר באירופה – 400,000 קברים, שנבנו במאתיים השנה האחרונות, והוא משתרע על פני 30 הקטאר.
בבית עלמין זה קבורים רבים מרבני העיר וורשה במאתיים השנים האחרונות. בהם, מפורסמים מאד. קברי הרמ"א (קרקוב) או קבר ר' אלימלך (ליז'נסק) או ה"חפץ חיים" מהעיר ראדין הינם קברים מיוחסים מאד וכן גם אלה. רשימה של רבנים וצדיקי דור רשומים בפתח בית העלמין.
בית החיים אוקופובה-גנשה. עובדות בית העלמין המרכזי של יהודי ורשה שבו 10 רחובות גדולים ( אוליצא בפולנית ), 72 שבילים. כל ריבוע שבין רחוב ושביל קרוי "איזור". קבורת הנשים והגברים בחלקה האורתודוכסית היא בנפרד. כאן קבורים "החמדת שלמה", ר' שלמה זלמן ליפשיץ, רבה הראשי של יהדות וורשה (1765-1839) ; בער זוננברג , בנו של שמואל זביטקובר מייסדה של משפחת ברגסון המפורסמת (ובהם הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון ) הנצי"ב מוולוז'ין, חתנו של ר' מאיר שמחה מדווינסק בעל "המשך חכמה" ו"אור שמח" על הרמב"ם – ר' אברהם לופטביער, אוהל י.ל. פרץ ( ובו קברי שלושת הסופרים- י.ל. פרץ, דיננזון, וש. אנסקי ) , מתתיהו שוהם (ליפקוביץ) , שחקנית התיאטרון היהודית אסתר רחל קמינסקי, אדם צ'רניאקוב, לודוויג זמנהוף, ההסטוריונים היהודיים מאיר בלבן ושמעון אשכנזי,.
ויש את קבר האחים הגדול שבו קבורים אלפי יהודים שמקום קבורתם לא נודע והם הובאו לכאן בימי הרעה הגדולה בין 1939 לשנת 1943.
על קבורתם כתב חיים א. קפלן ב"מגילת יסורין, יומן גטו וורשה":
"7 במארס 1942. שורה ארוכה של עגלות מתנהלת ברחוב גסיה, בכל אחת מהן כמה גופות יחד. לרוב הגופות עירומות אף ללא נייר עטיפה לכסותן. וכי מהיכן ימצא בד למאתיים תכריכים ביום. וגם לו היה די בד בנמצא ידו של מי שהיתה משגת לקנותו ? הגופות נחלקות לשלוש קטיגוריות. בראשונה נכללות אלה המובאות לבית הטהרה שבבית הקברות. שתיים שלוש גופות יחד על דרגש אחד. הקטגוריה השנייה כוללת גופות שכבר נוקו וטוהרו בבתיהן. רובן עטופות בתכריכים עשויים סדין לבן , הגברים עטופים בטליתות. גופות אלה מניחים מיד על הדרגשים המוכנים שורות שורות בחצר בית הקברות, עם האבלים העומדים לידם, בוכים וממתינים לתורם. האבלים חייבים גם בשמירה קפדנית שאם לא כן הטלית יכולה להחטף כהרף עין מעל גופות יקיריהם. המתים בשתי קטגוריות אלה נקברים בקברים מיוחדים. אלה הם בני המזל הזוכים לקבורה מכובדת למחצה. ובימים אלה יש בכך משום זכות בלתי מבוטלת. בקטיגוריה השלישית נכללים כל אלה שמתו ברעב או במגיפה – והם הרוב. בינהם אנשים שנאספו מרחובות הגטו, נפטרו בבית החולים או רעבו עד מוות בעליית גג כלשהי. גופות אלה מוטלות לתוך קבר המוני באותו מצב שבו נאספו: עירומות ובלתי רחוצות. תריסרים על תריסרים של גופות כאלה נאספות בכל יום באורוות בית העלמין וממתינות לקבורה עם זריחה. על גבי בור הקבורה מפזרים שכבה של אדמה אך לא בכמות המספיקה לכסות את הגפיים הבולטות החוצה. בחשכה חיו, בחשכה מתו, ובחשכה נקברו. הזהו אדם וזהו סופו? יום יבוא והעם היהודי יקים כאן, על קבר האחים שבו נטמנו כל אחינו אלה לנצח, מצבת זיכרון. קברי היחיד של המיוחסים בחייהם ובמותם ישכחו ואילו קברי האחים הענקיים ישארו מורשת העם לעולם ועד. כאן קבורים "חיילינו האלמונים" שאותם על כולנו לזכור ולהוקיר".

מסע אל עולם מופלא שהיה ואיננו – בית העלמין היהודי בוורשה

חומת גטו ורשה

שריד חומת הגטו
ביום כיפור 1940 הודיע הרדיו על פקודת הגרמנים על הקמת רובע יהודי בורשה העיר. תוך ימים ספורים מחויבים היו היהודים לעזוב בתיהם אשר היו חוץ לרובע היהודי ולהיכנס לתוך הרובע מבלי שיציינו לאן עליהם להיכנס. כך נכנסו כמאה אלף יהודים לתוך הרובע היהודי שהיה מאוכלס כבר בצפיפות. הם הפכו לפליטים. הובילו מטלטליהם מי בעגלת יד ומי בידיים, נודדים ברחובות נעצרים על יד בית בתוך הרובע, נעמדים תוהים ובוהים לאן יכנסו.
רובע המגורים היהודי גודלו כ- 403 הקטאר. בשטח זה מתגוררים, לפי הנתונים של היודנראט, שלדבריו ערך מיפקד אוכלוסין, כ - 410,000 יהודים; לפי הסתכלויות ואומדנים שנעשו על ידי גורמים שונים, היו בגטו כ- 590,000-470,000.
על יסוד הנתונים הסטטיסטיים של היודנראט, ובהפחתה של שטחים ריקים ובתי-העלמין, מתגוררים בשטח בנוי של הקטאר אחד 1,108 איש, זאת אומרת 110,800 איש בשטח של קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסין בעיר ורשה היא 14,400 איש על שטח של קילומטר מרובע מתוך השטח הכולל, ו- 38,000 לקילומטר מרובע בשטח בנוי ומיושב.

החומה נבנתה כך שהיא השלימה מרווחים בין הבתים. היו מרתפים שחיברו את האזור הסגור עם האזור הפתוח.
יהודים בונים את חומת גטו ורשה. הנאצים אילצו את היהודים ליטול חלק בהוצאה לפועל של הגזרות בכך שכפו עליהם לספק בעצמם את תגי הזיהוי היהודיים, את סרטי הזרוע ואת סמלי המגן דוד. נוסף על כך אולצו היהודים לבנות את חומות הגטו או את הגדרות שהקיפו את תחום מושבם ולספק את מכסות הפועלים הנדרשות תוך סיכון חייהם.
אתר גטו ורשה

העיירה שלי לנצוט

נולדתי בעיירה קטנה בפולין ושמה לנצוט. גרו בעיירה כ- 600 משפחות יהודיות. היה בית מדרש ובית כנסת מפואר הקיים 700 שנה.
לפי הסיפורים שמספרים זקני העיירה שלוש פעמים ניסו להצית את בית הכנסת אבל לא קרה שום דבר. כרגע הוא משמש בתור מוזיאון לאומי. היו אנשים שבקרו שם וטוענים שבית הכנסת במצב תקין.
כמו כן היה בעיירה בית-עם גדול ויפה ובית ספר לעברית וכן נשאר עד היום קברו של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ ז"ל. אני עדיין זוכר שבל"ג בעומר היו עולים לקברו הרבה יהודים והיו מביאים ילדים קטנים לעשות חלקה. אני רק אספר 2 מקרים על הרבי ז"ל. כן מספרים שפעם אחת הרבי עם החסידים עבר את העיירה וביקש מהחסידים במידה שימות יקברו אותו בלנצוט.
יש שם אויר טוב. המקרה השני היה מספרים אחרי ל"ג בעומר קופות הצדקה היו מלאות עם כסף. באן בלילה שני גויים לשדוד את קופות הצדקה אבל בבוקר מצאו אותם משותקים במקום. הסיפור עשה כנפיים ומאז היו פוקדים את הקבר גם גויים.
כעת נספר שבעיירה שלנו היה גם גרף (נסיך) בשם פוטוצקי. הוא היה עשיר מאוד. היו לו ארמונות פאר, סוסים גזעיים, בית ספר לרכיבה, עדרי פרות כולם אותו צבע, כלבי ציד, כמו כן הייתה לו כרכרה עשויה בטעם טוב רתומה לשישה סוסים גזעיים וברגע שהוא היה עובר את העיירה עמד בכרכרה במדי שרד חצוצרן והיה מנגן בכדי שתושבי העיירה יוכלו להתבונן בו. הוא היה בן אדם טוב והיה עוזר ליהודי העיירה ובחגים היה בא לבית הכנסת בכדי לאחל חג-שמח.
בקיצור הגענו ל-1939. ספטמבר, מלחמת עולם שנייה פרצה, הגרמנים הגיעו גם לעיירה שלנו. זה היה ערב ראש-השנה. אני לא אשכח איך. יום אחד נכנסו הביתה וביקשו מאמא מספריים. אף אחד לא הבין בשביל מה אבל הם לא נתנו לנו הרבה לחשוב. קראו לאבא שלנו בגרמנית "יודה קום היר" העמידו אותו על יד הקיר, הורידו לו חצי זקן, החזירו את המספריים לאמא ואמרו תודה לאמא. הנימוס הגרמני מחייב.
למזלנו אבא הוריד את הזקן כולו ונעלם. אנו הילדים ואמא נשארנו. כל פעם אמא הייתה אומרת לי בני לך לראות מה נשמע בעיר. לא אכנס לפרטים אבל לילה ערב סוכות פרצו החיילים את הכניסה לבית העם שהיה מולנו. ברור של הלילה לא ישנו. לפנות בוקר דפק חייל גרמני בדלת. אמא פתחה, הוא נעמד בדלת ובאדיבות גרמנית ביקש מים חמים. ברור שאמא עשתה את מבוקשו. החייל המשיך ואמר לאמא שרצוי שאנו נברח מכיוון שאמורים להגיע לכן גסטפו ומצבנו יהיה רע. הוא שאל אם יש לנו לחם וסיפר לנו שהוא לא גרמני אלא אוסטרי ואמר לנו באיזה כיוון לברוח. לא חשבנו הרבה. קראנו לעוזרת של בית העם. היא הייתה גויה, ואמרנו לה שאנחנו עוברים לגור אצל משפחה אחרת ומסרנו לה את המפתחות של הבית. ברור יותר לא ראינו את הבית, והתחילו הנדודים שנמשכו 6 שנים. אנחנו, זאת אומרת אמא, האחים והאחיות עברנו באותו יום מרחק של 14 ק"מ לא על כביש אלא ביער בכדי שהגרמנים לא יתפסו אותנו. לפנות ערב, זה היה יום א` של סוכות הגענו לעיירה קטנה. הכניסו אותנו לאיזה אורווה, פיזרו קש, ברור שקיבלנו אוכל היה נורא. בכינו כל הלילה. היו שם מלא פליטים מכל מיני מקומות.
כתב אלמוני בתפוז בלוגים...

קז'ימיז' דולני

היסטוריה כללית והיסטוריה של יהודיה עד סוף מלחמת העולם הראשונה
העיירה ק"ד ממוקמת במקום ציורי בין הגבעות על גדות נהר הויסלה, לא הרחק מהעיר לובלין והיא מבין היישובים העתיקים בפולין. במאה ה14- רכש את הכפר (שאז נקרא "וייצ'נה וולה") מלך פולין קז'ימייז' הגדול ומכאן שמה "קז'ימייז' דולני" (ק"ד). בתקופת המלך קז'ימיר הגדול (1307-1333), שהיה המלך השני של פולין המאוחדת, הייתה בק"ד קהילה יהודית מאורגנת. המלך הרחיב את זכויות היהודים בעיירה והסדיר את פעילותם הכלכלית. מכאן האגדה הידועה על פילגשו היהודיה של המלך – אסתרק'ה, שתרמה לבית הכנסת בעיירה כפי יכולתה. היהודים באותה תקופה מילאו תפקיד חשוב בפיתוח העיר והאזור בתור סוחרים ומלווי כסף אבל גם בתור יצואנים של תברואה ועצים לדנציג, יהודים אחרים לקחו את הפיקוח על המסים העירוניים והמכס מידי השלטונות. הצלחתם הרבה של היהודים הכעיסה את הכנסייה הקתולית והסוחרים הפולנים שרצו לפנות את הסוחרים היהודים מדרכם הפעילו לחץ על השלטונות. בשנת 1604 נאסר על היהודים לגור בכיכר השוק, והוטלו עוד הגבלות ואיסורים כמו איסור על סחר בפרות ובדגים מלוחים וייצור בירה.

בשנים 1659-1655 בזמן פלישת השוודים היהודים סבלו מאוד. בשנת 1676 אישר המלך יאן סובייסקי מחדש את כתב הקיום של יהודי ק"ד ובכך הונח היסוד לשיקום וביסוס הישוב היהודי. בשנת 1738 בוטל איסור המגורים בכיכר השוק וב1772- הושוו היהודים בכמה תחומי כלכלה לעירונים הנוצרים. מאז גדל מספר היהודים במקום וכך גם חלקם במסחר ובתעשייה.

במאה ה-19 בזמן מלכות פולין הקונגרסאית תחת שלטון רוסיה, קשרו יהודי ק"ד קשרי מסחר עם ערים בפולין וארצות רחוקות. הם ייבאו בשמים ותבלינים, ויצאו תבואה, עצים, צמר ודונג. בין המייצאים בלטו אלה שעסקו בייצור חפצי פולחן יהודים ששימשו את קהילת ק"ד וקהילות נוספות. בשנת 1830 ובשנת 1836 התייצבו יהודים רבים לצד המורדים הפולנים והנשים סיפקו ללוחמים מזון, בגדים ותרופות. בתחילת המאה ה19- התפרסמה ק"ד כאחד ממרכזי החסידות בפולין בעקבות הקמת חצר האדמו"רות ה"קזימירית", שהקים רבי יחזקאל טויב-אחד מתלמידיו החשובים של "החוזה מלובלין" . חסידים רבים הגיעו לק"ד וגם השתקעו בה ובכך נפתחו מקומות פרנסה חדשים ליהודים כמו אירוח חסידים וכו'… במשך 30 שנה הייתה החצר הזו בק"ד עד שהועתקה לורשה בשנת 1905.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 חוברה העיירה לרשת מסילות הברזל והתפתחה מאוד. היהודים היו בין ראשי היזמים בעיר. הם הקימו בתי חרושת לכלי חרסינה, לייצור נייר וכלי זכוכית מבשלות בירה, טחנות קמח וכו'… כאשר ק"ד הייתה לעיר קיט היה השירותים לקייטנים מקור פרנסה חשוב ליהודים. ההשתתפות הפעילה של יהודי קז'ימ'ייז' דולני בחיים הפוליטיים היהודיים החלה בתחילת המאה ה20-, כאשר התארגנה קבוצה של בערך 100 חברים שהשתייכו לקבוצת "חובבי ציון", בשנת 1906 כבר פעל בק"ד סניף של "פועלי ציון". השנת 1905 התארגן במקום סניף של ה"בונד" ולפני מלה"ע ה1- נוסד גם סניף "המזרחי". בסוף המאה ה19- ההשכלה חדרה לק"ד ופעילי תנועת ההשכלה התעקשו על חינוך חילוני לילדים, ונתנו שיעורי עברית בק"ד. רוב הילדים למדו בחדר המסורתי אך בעשור הראשון של המאה ה-20 הלך וגדל מספר התלמידים שלמדו בבית ספר כללי.

במהלך מלה"ע ה-1 באו לק"ד פליטים יהודים ממקומות אחרים בפולין ובעקבות העזרה שסיפקה הקהילה נוצרה מצוקה כלכלית והקהילה הייתה צריכה לבקש עזרה מבחוץ. למרות ההרעה במצב הכלכלי התחדשו חיי התרבות והחברה בימי המלחמה. בהתחלה אסרו שלטונות הכיבושים האוסטרים פעילויות ציבוריות אך ב1916- בוטלו האיסורים והתחדשה הפעילות בכל תחומי החיים היהודיים. באותה התקופה נוסדו בק"ד ספרייה ציבורית וסניף איגוד הספורט "מכבי", התקיימו הרצאות והועלו הצגות. לקראת סוף המלחמה סבלו יהודי הקהילה מהחיילים האוסטרים הנסוגים ומחיילי הגנרל הפולני האלר, הם בזזו את חנויות היהודים והתעללו בעוברי אורח. גם איכרים מכפרי הסביבה שבאו לשוק, עם תושבים מקומיים, פרצו לבתים ולחנויות של יהודים ובזזו סחורות ורכוש. בנוסף, נגרם נזק לבית הכנסת-ספרי תורה חוללו. עד שהתבסס השלטון הפולני ערכו שוטרים מקומיים חיפושים בבתי יהודים והחרימו רכוש וגם יהודים נשדדו בידי איכרים.

היסטוריה יהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו רוב יהודי ק"ד ממסחר ומלאכה. רוב חנויות המכולת וההלבשה וההנעלה ביישוב היו בידי יהודים. רוב בעלי המלאכה היהודיים היו חייטים וסנדלרים, היו יהודים בעלי עגלות או משאיות וגם בעלי מפעלים קטנים – בית חרושת לממתקים, טחנות קמח ומבשלת בירה. בנוסף, היו יהודים בעלי מקצועות חופשיים כמו – עורכי דין, רופאים, רופא שיניים אחד וכמה מורים. בשנות ה-20 וה-30 גברה ההסתה האנטישמית בק"ד כמו בשאר ערי פולין, וחלה הרעה בולטת במצבם הכלכלי של יהודי הקהילה. למשל, השוק (ב1925) הועבר לפרוור של העיר ששם היו רק חנויות מעטות של יהודים. התחרות הכלכלית וכניסת הפולנים לתחומים חדשים בכלכלה ובמסחר הביאה לתעמולה אנטי-יהודית אגרסיבית בתחום הכלכלה. בתגובה לכך התאגדו הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים בארגונים מקצועיים וייסדו "קופת גמל חסדים", שהעניקה הלוואות ללא ריבית למי שנזדקק להן. כך גם "הבנק הקואופרטיבי", שנוסד בק"ד ב1928- בעזרתו של הג'וינט. הקהילה, למרות הכל, המשיכה לעסוק בפעולות הסעד המסורתיות שלה וטיפלה בחיילים יהודיים ששירתו בחיל המצב שחנה במקום. בתקופה ההיא, למרות המצב הכלכלי הקשה, הפעילות התרבותית החברתית התעוררה ופרחה. בשנות ה-20 וה-30 נוסדו בק"ד סניפים של כל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות שפעלו בפולין, וכמה מהן הקימו קיבוצי הכשרה בסביבה. הגדולה מבין כולן הייתה "פועלי ציון" ואחריה "הציונים הכלליים" (קבוצת "על המשמר") ו"המזרחי". ב1931- הוקם סניף בית"ר בק"ד. סניף ה"בונד" שהיה בק"ד פעל המסגרת האיגודים המקצועיים הכלליים ובמועצת העירייה בשיתוף עם המפלגה הסוציאליסטית הפולנית PPS. הוקם סניף "אגודת ישראל" כבר בתום המלחמה. אנשיו היו פעילים העיקר במוסדות הקהילה ובתחום החינוך. באותה התקופה מערכת החינוך התפתחה – בנוסף לחדרים הפרטיים ולימוד התורה,(שהחזיקו את הקהילה), נוסד ב1925- בית ספר לבנות "בית יעקב". ב1927- נפתח בית ספר עברי ומספר תלמידיו גדל במהירות. נפתח גם בית ספר יסודי ממשלתי שהיה סגור גם בימי שבת וגם בימי ראשון. בשנת 1924 נפתחה בק"ד ספרייה ציבורית יהודית. היו גם ספריות קטנות של המפלגות הפוליטיות ותנועות הנוער. איגוד הספורט "מכבי" הרחיב את פעילותו לאחר המלחמה, ולידו פעל חוג לדרמה. בשנות ה20- היה לציונים רוב בהנהגת הקהילה אבל ב1932- השתלטו על ועד הקהילה אנשי "אגודת ישראל" והשפעתם הלכה וגברה. ב1935-בועד הקילה היא החזיקה בחצי מהמושבים. מתוך 12 חברי מועצת העיר היו ארבעה נציגים יהודיים, ואחד מהם שימש כחבר הנהלת העירייה. בשנות ה-30 גברה התעמולה האנטישמית, במיוחד בתחום הכלכלה. ביולי 1937, ביום יריד בכפר הסמוך, תקפו בריונים את הרוכלים היהודים מק"ד – הפכו את דוכניהם וגירשו אותם. במקרה הזה המשטרה התערבה. לאחר המקרה הזה, נופצו שמשות בבית הכנסת ובכמה מהבתים היהודיים בק"ד.

היהודים בעיר בתקופת מלחמת העולם השנייה-השואה
השבוע הראשון של המלחמה היה יחסית שקט לק"ד, הפצצות הגרמנים היו על יישובים סמוכים. ב8-בספטמבר הפציצו מטוסים גרמניים את ק"ד במשך שעה. בין ההרוגים היה יהודי אחד. בעקבות ההפצצה, נמלטו יהודים רבים לפולאוורי ולכפרים באזור. ב19- בספטמבר כבשו הגרמנים את ק"ד. מייד לאחר הכיבוש החלו חטיפות של יהודים לעבודות כפייה. מדי יום רוכזו העובדים בכיכר השוק והובלו למקומות עבודה שונים בעיר ובסביבתה. ביום הכיפורים ת"ש נכנסו הגרמנים לבתי התפילה והוציאו את המתפללים לעבודה ע"י שימוש בכוח ובאלימות. כמה ימים אחר כך הוקמה מועצה יהודית (יודנראט), ובראשה הועמד יעקב הלברשטאט. לפי הוראות הגרמנים הייתה המועצה אחראית לספק את כוח האדם הדרוש לעבודות הכפייה, היא עמדה בקשר עם מנהלת העיר בקשר לסיפוק מזון ליהודי המקום ובנוסף לכך, הכינה המועצה רשימת שמות של יהודי העיר בגילאים 40-18, והעבירה אותם לראש העיר הפולני של ק"ד תדיאוש אולנובסקי, היא גם הייתה צריכה לגייס תרומות כסף מיהודי העיר. היודנראט הראשון פעל לתקופה קצרה, וב1940- הוקם בעיר יודנראט חדש שבראשו עמד חיים פיירשטיין, ומזכירו היה ברל קירשנוים. כמו כן הוקמה יחידה קטנה של משטרת סדר יהודית. תפקידן העירי היה לארגן באופן מסודר את קבוצת עובדי הכפייה מקרב היהודים ולפקח על יציאתם לעבודה.
מיד עם הכיבוש הורחקו הילדים היהודיים מבית הספר המקומי. בסוף 1939 הותירו שלטונות הכיבוש ליהודי ק"ד להקים מסגרת לימודים חדשה לילדיהם. ביוזמת סוניה וישניה, מורה שלימדה בביה"ס הכללי, הוקמו 4 קבוצות לימוד שהופעלו בבית הכנסת באישור של ראש המועצה היהודית הזמנית יעקב הלבראשט להסב את בית הכנסת לבית ספר. כעבור כמה חודשים סגרו הגרמנים את ביה"ס היהודי אסרו על פעילות חינוכית יהודית, החרימו את בית הכנסת והשתמשו בו כאורווה לסוסים. בחודשים הראשונים לכיבוש לא אסרו הגרמנים על היהודים להמשיך ולעסוק בפרנסותיהם הישנות, ויהודים יכלו לצאת, לחזור ולנוע בדרכים באופן חופשי לצורכי מסחר. באביב 1940 פורסמה הוראה על הקמת גטו בק"ד. רוכזו בו 2,000 יהודים, רבים מהם פליטים מפולאוורי (שתושביה היהודיים פונו בדצמבר 1939) ומעיירות נוספות המחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנה הותרה רק לצורכי עבודה או באישור מיוחד. בחורף 1940/41 גבר הרעב בגטו, וגם הוטל איסור על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים. בחורף ההוא פרצה מגפת טיפוס. במקביל להקמת הגטו הוקם בק"ד מחנה עבודה קטן לקבוצה של כ120- עובדי כפייה פולנים ויהודים. ב1942- הובאו לחנה גם יהודים שגורשו מצ'כוסלובקיה. עובדי המחנה הועסקו בעבודות חציבה ובנייה. תנאי הקיום בו היו קשים. ב-25 במארס 1942 רוכזו יהודי ק"ד בכיכר השוק וחולקו ל3- קבוצות. תחת פיקודו של גהדה, מקומי ממוצא גרמני שהיה אחראי על המנהל העירוני, גורשו יהודי ק"ד לאופולה. הגירוש נמשך 3 ימים – כל יום קבוצה אחת. באופולה הוצאו יהודים כשירים לעבודה, והועברו למחנה העבודה בנלנצ'וב. שאר המגורשים גורשו, שוב, למחנה ההשמדה בלזץ'. אחרי הגירוש נותרו עוד יהודים מעטים במחנה העבודה. באוקטובר 1942 חוסל גם מחנה העבודה. בסוף 1942 באה לעיר יחידה של המשטרה הפלילית הגרמנית. השוטרים הגרמנים השאירו במקום קבוצה קטנה של 10 גברים ונשים יהודיים ממחנה העבודה, שהועסקו בעבודות שירות שונות עבור המשטרה הגרמנים. בתחילת 1943 רצחו שלושה שוטרים גרמניים שבעה מבין העובדים היהודים וביניהם שתי נשים. הרצח בוצע בבית הקברות הישן של ק"ד. כמה חודשים לאחר הרצח הועברה היחידה לפולאוורי. הגרמנים חיללו את בתי העלמין שהיו בעיירה והשתמשו במצבות לסלילת כבישים ולבנייה. לאחר המלחמה פורקו המצבות מהכבישים במבצע מורכב, ונבנתה בראש הגבעה אנדרטה בצורת חומה חצויה.

מיידנק מתוך יומן המסע של שלי סבן

יום ה' 24.3.05 היום השלישי למסע
לקראת היום הזה הייתה התרגשות גדולה, היא אומנם הייתה סמויה אך היא הייתה שם.
כולם חששו והתרגשו לקראת מיידנק- מה נראה שם? האם נוכל לעמוד במראות? איך נרגיש?
השאלות הללו עלו בראשי כולם לקראת ההגעה למיידנק .
הנסיעה למיידנק הייתה קצרה, 30 דק' בערך שבתומן הגענו למחנה:
המחנה נראה בדיוק כמו שדמיינו אותו, אולי אפילו יותר גדול ממה שדמיינו.
שטח עצום, ריק, שלאורכו מוצבות עמדות שמירה ועושה רושם שיש לו התחלה אך הסוף לא נראה באופק.
ירדנו מהאוטובוסים. כל אחד קיבל דיגלון ומונו שישה נושאי דגלים, דגלים גדולים, שאיתם הלכנו לאורך כל הביקור במחנה ויורשה לי לציין- בגאווה רבה.
בכניסה למחנה, עברנו דרך מדרגות שהובילו אותנו טיפה יותר נמוך מהאנדרטה ונתנו לנו הרגשה של שפל, לנו מבחינה פיזי וליהודים שהיו שם, מבחינה נפשית ולאחר מכן עלינו בעוד גרם מדרגות שנתן תחושה של עלייה.
האנדרטה גדולה וגבוהה ונותנת תחושה מאיימת שכזו.
ליד האנדרטה הגדולה ניצבת אנדרטה קטנה שהיא לזכר אסירים פולנים שהיו במחנה הזה. מהמיקום שבו הוצבה האנדרטה, אפשר היה לראות את כל המחנה.
ירדנו במדרגות, וזהו, הסיור במיידנק החל, והלב הלם אחרי כל צעד שעשינו לקראת שער הכניסה למחנה.
נעצרנו סמוך לבניין שבו לן מפקד המחנה. היה ל בית מגורים שאליו היה צמוד קזינו כדי להנעים אז זמן חבריו לכשהגיעו לבקרו.מאחורי הבניין, היו בורות שריפה ששם שרפו חלק מן הגופות.
אחר כך החלה צעידה שערכה כרבע שעה כשבתומה הגענו לכניסה למחנה.
סמוך לשער הכניסה ישנה עמדת שומר שגובהה כ-2.5 מטרים בערך וממנה ניתן להשקיף על המחנה. כמובן שפרושות עמדות שמירה לאורך כל המחנה. עובדה זו רק מחזקת את האימרה שמהמחנה לא ניתן היה לברוח.
החל מהנקודה זו, נכנסנו אל תוך המחנה שם ראינו לראשונה את צריפי המלאכה, תאי הגזים והקרמטוריום.המקום הראשון שבו ביקרנו היו תאי הגזים. היה זה מחזה מפחיד, בלתי יתואר ממש, אף אחד לא האמין למראה עיניו. מידי פעם ניתן היה לראות אנשים נוגעים בדפנות הצריף מתוך חוסר אמונה, חוסר הבנה שזה באמת קיים, זה באמת היה.
חלקנו נשברו בקטע הזה, בכו והתמוטטו כי המראות היו קשים מנשוא.
תאי הגזים נראים כמו מקלחות. ליהודים שהוכנסו לשם נאמר שהם הולכים ל"טיהור הגוף", להתקלח, וכאשר אותם יהודים נכנסו, ערומים זה לצד זה, והביטו מעליהם לא היה להם שום ספק שהם אכן מתקלחים.כולם חיכו לזרם המים החמים והטובים שעימם היו רגילים להתרחץ, ובמקום המים הזרימו גז. אנשים צרחו וצעקו, שרטו את הקירות, ניסו להימלט אך כל הניסיונות עלו בתוהו. זה היה-הסוף. כעבור 15 דק' הוצאו גוויות היהודים והועברו לבעירה-לקרמטוריום. מתאי הגזים, אי אפשר היה לברוח.
בהמשך דרכנו, ראינו את החורים שדרכם הוזרם הגז ציקלון B. ניתן לראות את העיוות של התקרה ואת הצבעים וזה ממחיש את קטלניות הגז.
גם ראינו את הפחיות שבהן אוכסן הגז שצורתו היא גבישית והוא הופך לגז כאשר הוא בא במגע עם האוויר. כשיצאנו מתאי הגזים, החלה צעידה לכיוון צריפי המלאכה שעל חלקם פסחנו כי הם היו סגורים ולחלקם נכנסנו. בתוך הצריפים הוצגו מוצגים שדנו במהלכי המלחמה, מס' הקורבנות מקרב היהודים ומקרב הלא יהודים, שיער אדם, נעליים וכד'.
באחד הצריפים שאליהם נכנסנו, נגלה לעינינו מחזה מזעזע.
שלושה כלובים של נעליים ניצבו מולנו, שאורכם היה באורך כל הצריף בערך, וזה היה מזעזע והמחיש חלק קטן מכמות האנשים שהיו ואינם.אחרי שעברנו דרך כל הצריפים, החלה הצעדה ב"דרך השחורה".
ה"דרך השחורה" היא הדרך האחרונה של היהודים, אחרי שהומתו בתאי הגזים, דרכם האחרונה הייתה הדרך לקרמטוריום,למשרפות.הגענו לקרמטוריום, ובפנים ריח הבשר החרוך עוד טרי כאילו ששרפו שם גופות יום לפני. המחזה היה קשה מנשוא.
בתוך הקרמטוריום ראינו את התנורים שאליהם הוכנסו היהודים ע"י אלונקות ברזל ושם נשרפו. זה היה הסוף.
כאשר יצאנו, היו כאלה בינינו שהתמוטטו מהמחזה ולא חדלו מלבכות. הגיבוש שנוצר בינינו גרם לכולם לבוא ולתת אחד לשני כתף.
אחר כך , עלינו במעלה המדרגות להר העפר. במבנה הזה ישנו 7 טון של עפר אדם! הדבר הזה הוא בילתי נתפס גם כשרואים אותו. כולנו עמדנו, דוממים והמומים מהמחזה, מהעפר שנראה כמו חול ים והראש לא יכול לתפוס שזה עפר של אדם, שכל ה"חול" הזה הם בעצם אנשים כמונו שהמזל לא שיחק להם.על כיפת הבטון שנמצאת מעל לעפר כתוב "גורלנו הוא אזהרה בשבילכם".
כולנו התיישבנו על המדרגות ובמורדן, התקיים הטקס שהכנו למיידנק.
עזבנו את מיידנק ועל האוטובוסים קיבלנו את ארוחת הצהריים שלנו שיחד איתה חולקו לנו "ערכות מצב רוח". הערכות כללו דף עם מספר צבעים שכל צבע ביטא רגש אחר וזה כלל רגשות כגון "מתגעגע לאדמת המולדת, טלפון למישהו קרוב" וכד' ומסטיקים באותו הצבע. כל אחד לעס מסטיק עם הצבע שסימל מה הוא הרגיש. אני מודה לשותפים בעשייה: שלי סבן, ותמר זהבי, אורית לוין,ואנה פז.
בעוזבנו ניסינו להבין, לעכל את המראות, בלי המון הצלחה. המראות לא נקלטים, עד היום.
לעיירה קז'ימיז' דולני כבר לא הספקנו להגיע כי התעכבנו במיידנק. זה הדבר הכי מוחשי שיכול להעיד עד כמה היה לנו קשה שם ולכן הכל התקדם לאט.
התחנה הבאה היה המלון בוורשה שהנסיעה אליו ערכה כשעתיים וחצי בערך.
את הזמן הזה ניצלנו לשינה עמוקה.הגענו למלון, פרקנו את המטען,שוב, בעזרת הבנים החסונים שלנו, עלינו לחדרים והתארגנו לארוחת ערב. בתום ארוחת הערב נערכה שיחה קבוצתית של כל קבוצה עם המדריכה שלה לסיכום של היום. בתום השיחה, קיבלנו את המכתבים שההורים כתבו לנו וזו הייתה הפתעה מקסימה ומרגשת. ברגע שכל אחד קרא את כתב ידם של הוריו החלו דמעות זולגות
ואי אפשר לתאר את התרגשות שהייתה שם.זהו, עוד יום תם ממסענו לפולין, וניתן גם לציין שזה היה יום עם שוק כי זה המחנה השמדה הראשון שנכספנו עליו מתחילת המסע.
עלינו לחדרים וישנו בצפייה ליום המחר שיפציע.

קרא עוד ביומנה של שלי סבן...

ליז`אנסק (Lezajsk)

עיר בדרום מזרח פולין. לראשונה מוזכרים יהודי המקום לקראת אמצע המאה ה- 16 . היהודים עסקו בגידול תבואה, בייצור צמר ובירה, חכרו אחוזות ופונדקים. ליז'אנסק שימשה מרכז חסידי חשוב בפולין, זאת החל מ- 1775 אז השתקע בעיר הצדיק ר' אלימלך. בין שתי מלחמות העולם התנהלה בעיר פעילות ציונית וחינוכית ערה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר יותר מ- 3000 יהודים. הגרמנים נכנסו לעיר בערב ראש השנה, 1939, הציתו בתי כנסת ושרפו ספרי קודש.
ערב סוכות גורשו היהודים לתחום הכיבוש הסובייטי. מי שהסתתרו ונשארו בעיר רוכזו לאחר מכן בגטו וב- 1942 הועברו רובם למחנות עבודה והשמדה. מאות מאלה שהועברו לתחום רוסיה נשארו בחיים.

בליז`אנסק המצויה בדרום מזרח פולין, מצוי קבר הצדיק הידוע בפולין. יהודים רבים מגיעים למקום ולא רק חרדים. במקום אכסניה יהודית עם תשתיות יהודיות נדרשות. החסידות בפולין החלה כאן ומכאן חשיבות המקום. רבי אלימלך מליז`אנסק החל להפיץ את תורת החסידות השמה דגש על דבקות בתפילה, באמונה, במיסטיקה של החסידות ובמרכזיות דמות ה"רבה", הרב המוביל הרוחני והקובע את כל סדר היום של חיי חסידיו. עוצמתו של ר` אלימלך הושוותה לעוצמתו ולמעמדו של הבעל שם טוב. ספרו "נועם אלימלך" מהווה את אחד מספרי היסוד בחסידות. צריך להבין את התקופה ואת ההתנגדות העזה בה הממסד התורני לחם בחסידות על ידי חרמות וכדומה. צריך אישיות יוצאת דופן למסד תנועה חדשה במדינה כמו פולין.
אלימלך מליז'אנסק (1717 - 1787), בשמו המלא - אלימלך בן אלעזר ליפמן; אדמו"ר, ממייסדי החסידות בגליציה ומי שנחשב לאבי החסידות המעשית.

הרב אלימלך נולד בסמוך לעיירה טיקטין בגליציה . בנערותו ערך מסעות בעיירות רבות בפולין, ביחד עם אחיו, משולם זוסיא מנאניפולי, מתוך כוונה להרבות תשובה בקרב היהודים. אחיו משולם היה חסיד ומקורב לר' דב בר ("המגיד" ממזריץ'). בהשפעתו של המגיד התקרב אלימלך אל החסידות והיה לאחד מתלמידיו. לאחר מותו של רבו המגיד ממזריץ', התיישב אלימלך בליז'נסק שבגליציה.

במהלך השנים יצא לאלימלך מליז'אנסק מוניטין כגדול בתורה וכמנהיג רוחני, תלמידים רבים באו לחסות בצילו ובימיו הפכה ליז'אנסק למרכז חסידי. גישתו ללימודיו ולאמונתו הדתית היתה משולבת במידה רבה של סגפנות, וזאת בניגוד למקובל באותם ימים בקרב החסידים, שהיו נוהגים לעבוד את האל מתוך שמחה. במקרים מסוימים אף היה מענה את עצמו בקוצים. אולם על חסידיו ציווה להתרחק מן הסגפנות שכן על פי טענתו קשה מאוד להגיע לשלמות באמצעותה. תלמידיו סיפרו עליו כי השתוקק לעזוב את העולם החומרי ולעבור לעולם של רוח ושל קדושה.

אלימלך מליז'אנסק נחשב לאבי החסידות המעשית, הרואה בצדיק מנהיג בכל התחומים ולא רק בתחום הרוח. עם תלמידיו נמנו יעקב יצחק הלוי ("החוזה מלובלין") והמגיד רבי ישראל מקוז'ניץ. בנו אלעזר ערך את כתבי אביו והדפיס את ספרו "נועם אלימלך", המהווה קובץ דרשות על פרשיות התורה.

לא ידוע על שושלת אדמו"רות שיצאה ממנו. לאחר מותו, הנהגת החסידות עברה לידי ר` יצחק יעקב מלנצוט שעבר אחר כך ללובלין וידוע בשמו "החוזה מלובלין". בית הקברות נהרס בשואה אך האוהל והקבר לא נהרסו. החסידים רואים זאת כנס. רבים עולים כיום לקברו. אפילו פולנים לא יהודים. בית הקברות עצמו איננו מרשים. חלק ממנו ומהמצבות שוחזר. רוב המצבות נלקחו על ידי הפולנים. ישנן עדיין עשרות בודדות של מצבות בינות לעצים הצהובים בשלכת.

רבי אלימלך מליז'נסק מגדולי רבני החסידות - 1717 - 1787נולד לאביו ר' אליעזר ליפא בשנת תע"ז (1717). להוריו, הודי כפר עשירים, בעלי צדקה ואוהבי מצווה, היו שבעה בנים ושנים מהם: רבי אלימלך ורבי זוסיה התמסרו עוד מימי ילדותם ללימוד תורה, נגלה ונסתר. מצעירותם נהו אחר תורת האר"י, נהגו לפיה גם למעשה ושנים מספר ערכו שניהם יחד "גלות". עם התפשטותה של התנועה החסידית נספח אליה רבי זוסיה, ובהשפעתו הצטרף אליה גם אחיו. שניהם היו לתלמידיו המובהקים של המגיד ממזריטש.ספרו "נועם אלימלך" (לבוב תקמ"ח) הוא מספרי-היסוד של החסידות.

אדרבה
אברהם פריד
מילים: רבי אלימלך מליזנסק לחן: יוסף גרין
אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה...ותחזק אותנו באהבה אליך כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך...אמן כן יהי רצון

סיפור הנכסים האבודים של יהודי אירופה